ראש וראשון לכולם הוא אלברט אינשטיין, אשר מאז 1917 התגורר ב-5 Hanberlandstrasse. שנתיים מאוחר יותר הוא נשא את אשתו השנייה, בת-דודתו אלזה, והשניים עברו לדירה בקומה הרביעית יחד עם בנותיה של אלזיה מנישואיה הקודמים. בדירה זו התגורר אינשטיין כאשר זכה בשנת 1921 בפרס נובל לפיזיקה, וכאן אירחו בני הזוג את צ'רלי צ'פלין, פרנץ קפקא, הצייר מקס ליברמן (אליו נגיע מיד), הסופר היינריך מאן ורבים אחרים. אל עליית הגג נהג אינשטיין לפרוש כדי לנגן בכינורו. כיהודי גאה וציוני נלהב, וגם כפציפיסט, היה אינשטיין מטרה ברורה לעוינות הנאצית. בשלהי 1932 הוא יצא למסע הרצאות בארה"ב, וכאשר עלה אדולף היטלר לשלטון בינואר הבא – החליט אינשטיין שלא לחזור; וכף רגלו אכן שוב לא דרכה על אדמת גרמניה עד מותו ב-1955. ממקום מושבו בארה"ב, הוא המריץ את הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לפתח את הנשק הגרעיני, מחשש שגרמניה תשיג אותו קודם לכן; כמה מבין המדענים הבולטים בפרויקט מנהטן היו גם הם פליטי הנאצים והפשיסטים (אנריקו פרמי האיטלקי שאשתו הייתה יהודייה, אדוארד טלר היהודי מהונגריה, הנס בטה היהודי מגרמניה, סטניסלב אוּלֶם היהודי מפולין). ביתו של אינשטיין חרב כליל בהפצצות וכיום יש לידו שלט זיכרון.

גורל הפוך פקד את הצייר מקס ליברמן: ביתו שרד, אך הוא הלך לעולמו לפני פרוץ המלחמה. ליברמן, יליד 1847, היה מחשובי האמנים האימפרסיוניסטיים בגרמניה – וכך היו לו שני חטאים בעיני הנאצים: גם יהודי וגם אמן מודרני. במשך שנים חלמו ליברמן ורעייתו, מרתה ליברמן, על בית בכפר. בשנת 1909 החל החלום להתגשם, עם רכישת חלקת קרקע על שפת אגם ואנזה שבדרום-מערב ברלין, אזור בו התגוררו ציירים ידועים נוספים. ליברמן שכר את האדריכל פאול באומגרטן, אך בצורה בלתי מפתיעה – ככלות הכל, גם הוא הבין משהו באסתטיקה – נטל חלק פעיל בעיצוב הווילה. עיצוב הפנים הופקד בידי אלפרד ליכטוורק, ידידו של ליברמן, שגם ייעץ לו בתכנון הגן היפהפה שמשני צידי הווילה. לליברמן לא היו אשליות לגבי המשטר הנאצי. "אני לא מסוגל לאכול את הכמות שהייתי רוצה להקיא", אמר על היטלר וחבר מרעיו. בשנת 1933 התפטר מנשיאות האקדמיה הפרוסית לאמנות, לאחר שהמשטר אסר להציג יצירות של יהודים ובטרם ייכפה עליו לפרוש. הוא נפטר בשנת 1935 – אומנם בשיבה טובה, אך שבור-לב. בשנת 1940 אולצה מרתה למכור לרכבת הגרמנית את הקרקע, הבית והריהוט, וכעבור שלוש שנים – בהיותה בת 85 - התאבדה בבליעת רעל בבית המשפחה ליד שער ברנדנבורג כדי שלא להיות מגורשת לגטו טרזין. לאחר המלחמה הוחזרה הווילה לבתם היחידה של בני הזוג, קטה ריזלר; בתה-שלה, מריה ווייט, מכרה אותה לעיריית ברלין. בשנת 1995 הוקמה אגודה במטרה להפוך את הבניין למוזאון, הווילה נמסרה לה ב-2002 וכעבור ארבע שנים נפתח המוזאון הנוכחי. חמש דקות במורד הרחוב ניצב בית ועידת ואנזה.

אחרים איבדו "רק" את רכושם. משפחת מנדלסון ידועה בזכות הפילוסוף משה מנדלסון ונכדו המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי, אך בדור הביניים הקימה המשפחה בנק. יוסף מנדלסון, בנו של משה, הקים אותו בשנת 1795 ואחיו, אברהם מנדלסון, הצטרף אליו. בשנת 1815 העבירו האחים את הבנק ל-Jaggerstrasse 51, סמוך ללב התרבותי של ברלין. לאורך המאה ה-19 רכשה המשפחה בניינים נוספים באותו רחוב והעסקים הלכו והתרחבו. אבל בשנת 1938 אילצו הנאצים את צאצאי משפחת מנדלסון לחסל אותו; דויטשה בנק קנה את נכסיו. כיום יש מוזאון קטן לתולדות המשפחה באחד הבניינים באותו רחוב. בלב רחוב הקו-דם היוקרתי ניצב "בית וינה" אשר נבנה בשנת 1913. בין שתי מלחמות העולם פתח כאן קרל קוטרה בית קפה, שהפך עד מהרה למקום מפגש פופולרי לידוענים, אמנים ומדענים. בשנת 1929 הרחיב קוטרה את עסקיו ופתח במרתף הבניין את המסעדה ההונגרית Zigeunrkeller (מרתף הצועני) שנהנתה ממוניטין מצוינים. אך בשנת 1937 הכריחו אותו השלטונות לוותר על עסקיו. המשפחה גורשה לגטו טרזין ושני ילדיה נשלחו לאושוויץ ונרצחו. קרל וג'וזפין קוטרה שרדו, חזרו לברלין וקיבלו בחזרה את עסקיהם. קרל נפטר בשנת 1950 וג'וזפין ניהלה את בית הקפה עד 1971. בעלה השני, פול הילבדברנט, הקים במקום בשנות ה-50 את בית הקולנוע Filmbuhne Wien, ששימש עד שנת 2000 את פסטיבל הסרטים של ברלין. כיום שוכנת בבניין חנות של אפל, ועל קירו – שלט המתאר את תולדותיו.