לאחר שהודלף שנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מתקשה לארגן רוב להחלטה המבטלת את עיסקת הטיעון עם משה קצב - עולה שאלה נוספת שמעוררת עניין. השאלה היא מי מהשופטים נמצא בצד זה של המתרס ומי בצידו השני.
להערכתי, וזו הערכה בלבד, שתי הנשים - ביניש ופרוקצ'יה - מצדדות בביטול עיסקת הטיעון, וממול - שלושת הגברים - ריבלין, גרוניס ואדמונד לוי - מתנגדים לביטול העסקה. אם אכן נקבל חלוקה מיגדרית שכזו, כי אז תתעוררנה שאלות לא פשוטות.
השופטים הגברים ינמקו, כמובן, את עמדותיהם לגופו של עניין תוך התעלמות מוחלטת מהתוצאה הזו ששלושתם נמצאים - משום מה - בצד של ההחלטה המיטיב עם הנשיא לשעבר, שכזכור עומד להיות מורשע בעבירות מין. וממול, השופטות הנשים תתעלמנה גם הן, כמובן, מכך ששתיהן נמצאות, במקרה, בצד של ההחלטה המרע עם קצב.
אבל הציבור, או חלקים רבים בתוכו, יתקשו לקבל שהחלוקה המיגדרית הזו בין השופטים והשופטות הינה מיקרית, ותתעורר טענה שהשופטים החליטו שלא לגופו של עניין, אלא על-פי מינם.
הנשיאה ביניש, ובג"צ בכלל, צריכים איפוא להיות מוטרדים מאוד מהחלוקה המגדרית הזו בקרב השופטים. יהיו רבים בציבור, שיפרשו את החלוקה הזו כמצדיקה את הדרישה לייצוגיות סקטוריאלית בבג"צ - משל היה פרלמנט.
במילים אחרות ובוטות: אם נשים עובדות לטובת הנשים וגברים לטובת הגברים - כי אז למה שלא ימנו לבית המשפט העליון שופטים על-פי ייצוגיות ומכסות קבועות של מוצא, מין, עדה, דת וכדומה?
שלא לדבר על כך שבעתיד, כאשר יגיע לבג"צ תיק העוסק בעבירות מין, יתעוררו לחצים למנות הרכבים עם רוב לשופטות, וזאת - בניסיון להבטיח, מראש, תוצאה מסויימת.
