התעוררתי בשמונה, כשעה אחרי שעת הקימה הרגילה שלי, ומצאתי את סברי, מארחי, בגינה, מתחֵחַ את ערוגת הכרוב. הוא היה ער כבר שעתיים, פתח את הבוקר, כהרגלו, בשתיית כף שמן זית, אך את קפה הבוקר לא שתה וחיכה לי. עוד לפני שהתחלנו לשתות, הגיע אדם מבוגר רכוב על חמור - חאג' מוסא מברטעה, כפי שהוצג לפני, והביא כמה שקיות של זרעים: בצל, במיה, שעועית, פטרוזיליה ועגבניות חורף. סברי נכנס הביתה להביא קפה, וחאג' מוסא קשר את החמור לעץ התאנה, ויחד התיישבנו על הקרקע, נשענים בגבנו אל גזעו הרחב של העץ מצידו האחר.
המטרה: תעודת זהות כחולה
חאג' מוסה היה מבוגר דיו כדי לזכור את מלחמת העצמאות, את נוכחות הצבא העירקי בוואדי ערה ואת העברת השטח משלטון ירדן לישראל בלי לחימה, במסגרת הסכם שביתת הנשק של 1949.
"למה הסכים המלך עבדאללה להעביר את הוואדי לישראל?" - שאלתי.
"אף אחד לא יודע, עד היום", השיב. לאחר מחשבה הוסיף השערה: "אולי מפני שכבר אז הוא ידע מה יהיה פה כעבור הרבה שנים ולא רצה להתעסק עם אנשים שהולכים עם האחים המוסלמים. הרי אותם הוא אף פעם לא אהב".
לדברי חאג' א, תושבי הוואדי מעולם לא אהבו את ההאשמים, לא את עבדאללה ולא את נכדו חוסיין, אך את נינו עבדאללה, מלך ירדן הנוכחי, הם מחבבים, כי הם חשים שעל אף כל פגישותיו עם מנהיגים ישראלים, הוא תומך בפלשתינים נגד ישראל.
חאג' מוסה התעניין במעשיי ובעיקר אם יש לי קשרים במשרד הפנים. מאחר שהוא גר בברטעה א-שרקיה ולא בברטעה אל-ע'רביה, אין לו תעודת זהות כחולה, ובעניין זה, בעצם, הגיע אל סברי. בדעתו להיעזר בו כדי לקנות חלקת אדמה או נכס כלשהו בצד זה של הקו הירוק, כדי להתיישב עליו וכך להפוך אזרח ישראל. הוא הסביר לי שהדבר נחוץ לו כדי שהוא, בניו, בנותיו, חתניו, כלותיו ונכדיו יזכו בתשלומי ביטוח לאומי ודמי אבטלה, בעזרה סוציאלית לנכים שבמשפחתו, באשפוז בבתי חולים ישראלים, בחיסונים חינם, במטפלת מטעם המוסד לביטוח לאומי למשך תשע שעות בשבוע לעצמו, ובשאר ההטבות שמקבלים חבריו, זקני ברטעה אל-ע'רביה ובני ביתם. בנוסף על כך, בדעתו לסדר כמה מכלותיו ומבנותיו כמורות בבתי ספר בישראל, ולאחרות הוא מייעד עבודות פקידות בסניפי בנקים או במרכולים ובמפעלים ברחבי ואדי ערה. הבנים, רובם בעלי תארים מאוניברסיטאות בירדן, יסתדרו בעצמם בישראל בעזרת החוק לשיבוץ עובדים ערבים במשרדי ציבור. הוא עצמו חולם לפתוח סוכנות של דואר ישראל, עבודה נוחה ונקייה ששכרה בצידה, המתאימה במיוחד לאדם כמוהו, אשר יודע להתהלך עם הבריות.
חאג' מוסא אמר שרבים במזרח ברטעה, וכן באום אל-ריחן, ד'הר-אל-מאלח, ח'רבת עבדאללה אל-יונס וח'רבת א-שיח' סעד, היושבים כולם מצפון לגדר ההפרדה אך מדרום לקו הירוק, כלומר במעֵין מובלעת ישראלית, עם מעמד אזרחי של תושבי אזור ג'נין, מתכננים לעשות בדיוק את אותו הדבר, ויש מהם שכבר עשו מעשה.
ראאד סלאח - גם צנוע גם חכם
סברי חזר עם מגש הקפה והתיישב לצידנו. שני בניו הגדולים יצאו מן הבית והתכוננו לנסוע במכוניותיהם לעבודת יומם. מרוואן, רואה חשבון, התכוון לנסוע לג'נין, על-פי אישור ביטחוני מיוחד, לטפל בלקוח חשוב. חסן עמד לנסוע לנתניה לפגישת עסקים. הם ניגשו להחליף כמה מילים עם אביהם לקראת היום החדש. הערבית שלהם הייתה שזורה מילים בעברית, כמו "חנייה", "מחסום" (בצורת הריבוי הערבית: "מחסים"), "אישור" ואפילו "באמת הגזמת". אחרי שהלכו, אמר סברי שהערבית שלהם, וגם שלו, הפכה לערבית-עברית ישראלית כל כך, שקרובי משפחתם הזקנים בשכם מתקשים לפעמים להבין אותה. חאג' מוסה, ששמע מסברי כי אין חדש בעניין קניית קרקע בשבילו, נפרד גם הוא.
"הוא מקפיד על תואר החאג' שלו", אמר סברי לאחר שהזקן התיר את חמורו ורכב אל הכביש הראשי, "אבל בימינו חאג' נעשה דבר רגיל. אני בעצמי חאג', הייתי במכה לפני שלוש שנים, וגם הבנים הם חאג'ים. היום יש בוואדי גם לא מעט חאג'ות".
נסענו לאום אל-פחם לחפש שולחן וכיסאות בשביל מונירה, כלתו המיועדת של מרוואן. בעל המפעל סיפר שרק יהודים מעטים באים אליו בתקופה האחרונה. הלקוחות הם, כמובן, אנשי המשולש, אך גם תושבי השטחים, בדואים מהנגב, ערבים ודרוזים מהצפון ודרוזים מרמת הגולן.
"סחורה טובה", אמר, כשהוא מקיש בפרקי אצבעותיו על שולחן מעץ אגוז, "כמו בתל אביב. מחירים - כמו בג'נין". הוא שלח להביא קפה מבית קפה סמוך. בעל בית הקפה הביא את המגש בעצמו והצטרף אלינו. גיליון של "סאות אל-חק", עיתון הוואדי, נפרש על השולחן, והספלים הונחו עליו.
"מי זה עתניאל שנלר?" - שאל אותי בעל בית הקפה, "אתה מכיר אותו?"
אמרתי שאיני מכיר. השאלה הייתה בהקשר של תוכניתו של ח"כ שנלר להנפיק לתושבי ואדי ערה דרכונים לא-ישראלים, מבלי להעביר את הריבונות על הוואדי לגורם זר.
"שמעתי שהוא רוצה שהוואדי יהיה בישראל כמו הונג-קונג בסין", אמר בעל בית הקפה, "שאנחנו נגור פה, אבל לא נוכל לעבור לשום מקום אחר בישראל. אתה לא מכיר אותו, אבל אם בכל זאת תראה אותו, תמסור לו שמאוחר מדי. אנשים מפה שיש להם כסף, כבר קנו דירות בעפולה, ביקנעם, בנצרת עלית, בחדרה, בחיפה, בעכו, בטבריה, בירושלים, ביפו ואפילו בתל אביב. לא בשביל עצמם, אולי, אבל בשביל הילדים".
מכאן התגלגלה השיחה לדמותו של שיח' ראאד סלאח, מנהיגם של הוואדי ושל הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית. לדברי המסובים, אחיו של שיח' ראאד הוא שוטר, אח אחר הוא חוקר וגם אביו היה שוטר. אלה אנשים לא פוליטיים, בניגוד לראאד, שכבר מנעוריו היה בעל הכרה דתית ולאומית חזקה, שנתחדדה עוד יותר בעת לימודי הדת שלו בחברון.
"אני מכיר את ראאד עוד כשהיה ילד", אמר בעל בית הקפה, "הוא היה ילד חכם, ועכשיו הוא בן אדם חכם. תראה איך הוא משכנע אותך - בשקט, בצורה עניינית, הגיונית, סבלנית, ולאט לאט לוקח אותך מתחנה לתחנה, עד שהוא מגיע יחד איתך למסקנה האחרונה שלו".
"הכוח של ראאד הוא מזה שהאיש חי בצניעות", אמר בעל מפעל הרהיטים. "נכון, יש סביבו כסף. יש בעלי עסקים. יש יבואנים גדולים שעוזרים לו. אבל את הכסף הוא מעביר למסגדים, למרכזים דתיים, לעזרה לאנשים, לנצרכים, לזוגות שרוצים להתחתן. לא כמו אבו-מאזן או אבו-עלא, ובטח סלאם פייאד. אלה - רק השטיחים בבתים שלהם שווים יותר מחצי אום אל-פחם. תאמינו לי, אני מבין בזה".
"איפה הטלוויזיה?" - התריס בעל בית הקפה, "למה לא מצלמים אף פעם את הבתים שלהם?"
"זה לא האינטרס של הטלוויזיה להראות את זה - לא הערבית ולא היהודית. כולם מחזיקים את הרגל חזק על המכסה של הג'ורה", סנט בעל המפעל.
את הערב האחרון שלי אצל סברי בילינו בלי פוליטיקה. מול הטלוויזיה, אמנם, אך רק כדי להשוות את הרטוריקה ואת טיבה של הערבית שבפיהם של מנהיגי ערב.
"דובר הערבית הכי טוב היה המלך חוסיין, אללה ירחמו", סיכם סברי את הערב כשהתחלנו לפהק פיהוקי ענק, כשהוא מסתיר בקושי את הנאתו מגלגול שתי המילים האחרונות, "והיום, תסלח לי, האיש מספר אחד הוא חסן נסראללה".
"אללה ייקח אותו", אמרתי.
סברי זרק מבט מהיר אל שני שכנים שהיו מסובים איתנו.
"בוא נשנה את הנושא", אמר.
