במציאות של חיינו יש מקום לבחון מה קרה ל-2 הצדדים בסכסוך בארץ ישראל מאז תחילת "תהליך השלום" ועד היום. התהליך הוביל באופן צפוי מראש, לכל מי שלא התפתה למקסמי השווא שליוו את החתימה עליו, אל המציאות הנוכחית. כפי שהוסבר לציבור, אותו הסכם היה אמור להוביל ליישות פלשתינית - שאינה מדינה ריבונית - לצידה של מדינת ישראל הריבונית. כך נולד הגוף הקרוי בשם הרשות הפלשתינית. עוד נאמר שגוף זה יהיה מפורז, אבל אותו הסכם איפשר הכנסתם לארץ של רבבות מחבלים חמושים ובני משפחותיהם. אין מדובר לפיכך ביישות מפורזת; כן מדובר בתחילת מימושה של תביעת השיבה.
מסתבר שאותה לא-מדינה הולכת מחיל אל חיל, והפכה בקרב רצחני למדינה בדרך, עד שגם חלק ניכר מן "הימין" הממורכז בישראל - הליכוד - מצדד במדינה פלשתינית בארץ ישראל המערבית. השיח הציבורי והתקשורתי בישראל מתייחס לרעיון זה כאל עובדה, תוך התעלמות מכך שאין מדובר בשלום ואף לא בפתרון. להיפך, מדינה כזאת, אם חלילה תקום, משמעותה החמרת מצב המלחמה בארץ וסכנה קיומית למדינת ישראל.
מנגד, אותה ישראל ריבונית (?) הולכת מדחי אל דחי, משלימה עם הקמת סניף של ציר הרשע בתוך ארצה, מעלימה עין מהסתננות בלתי מבוקרת של מאות אלפי ערבים וזרים לתחומה, מהססת בפעילות הגנתית והתקפית מול אויב נחוש, נזקקת לאישור מעבר לים לכל פעילות כזו, ועוד. המשמעות היא אובדן הדרגתי של העצמאות, והפיכה ממדינת היהודים ליישות יהודית.
על מגש של כסף
התהליך המסוכן מתבטא בכל התחומים: קשה לעודד עלייה ולהיאבק בירידה, כאשר יהודים מאויימים בטרנספר מלב ארצם, או בהפקרתם לריבונות זרה במולדתם. קשה לדבר על ציונות, כשראש ממשלה בישראל מגדיר את שליטת צה"ל בארצו ככיבוש. לא ניתן להזהיר מפני הסכנה הדמוגרפית ורוב לא-יהודי בארץ ישראל המערבית, אבל בו-זמנית להסכים לתביעת השיבה לאזורי יש"ע ולשהות בלתי-חוקית של מאות אלפי עובדים זרים בארץ. קשה לחנך נוער ולשלוח חיילים לקרב, אם זה נועד למגר ארגוני טרור מסויימים ולהקים מדינה לארגוני טרור אחרים, גם אם קוראים להם רשות פלשתינית, עם "ממשלה" ו"שרים": חיילי צה"ל אינם אמורים לשמש מגש הכסף למדינה פלשתינית. קשה להקים כלכלה מושכת עולים, תיירים ומשקיעים, כשמאפשרים למלחמת התשה להימשך שנים בלי להכריעה.
תהליך ההתפוררות שנכפה על ישראל מדרדר אותה למצב מסוכן, מצב שבו לא יהיה עוד בכוחה למלא את ייעודה העיקרי: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. תרבות השקר של מחנה ה"שלום" היא ההיפך מהמנהיגות הנדרשת לנוכח המציאות המאיימת. כאשר אין מגדירים מלחמה כמלחמה אלא קוראים לה בשמות זרים (אינתיפאדה) או מוזרים (לוחמה בעצימות נמוכה, מאורעות, אירועים), התוצאה היא שנמנעים מלהגדיר לה מטרות ומלבצע מה שמדינה וצבא אמורים לעשות באופן נורמלי בעת מלחמה קיומית. כאשר מבחינים בין טרוריסטים טובים לרעים נותנים למעשה לגיטימציה לטרור ומאותתים לעולם כולו שישראל יכולה להשלים עם רמה "נסבלת" של קורבנות.
איפה המנהיגות?
בעייתה העיקרית של ישראל בשלב גורלי זה לקיומה היא בעיית מנהיגות, או שמא חוסר-מנהיגות. בהקשר זה ראוי ללמוד דווקא מנחישותו של האויב, המגויס להשגת מטרותיו המוגדרות והגלויות, ואף אינו מסווה אותן, ומוכן לשאת בעול ובמחיר. דווקא פערי המנהיגות הם שעלולים להוביל למדינה פלשתינית קבועה ויישות יהודית זמנית.
במציאות שנוצרה אחרי שנים של נסיגות אידיאולוגיות וטריטוריאליות אין להסתפק באימוץ "חזון" זר ומנותק של חלוקת ארץ הקודש, אין לחזור על הסיסמא המעורפלת והמאיימת של "ויתורים כואבים", ואפילו אין להסתפק בנוסח של צ'רצ'יל בעניין "דם, יזע ודמעות". אם ישראל חפצת חיים, היא זקוקה למנהיגות שתבהיר ליהודים ולשאינם יהודים, בארץ ובעולם כולו, שאם בכלל קיים פתרון, הוא קשור לחלוקה של ארץ ישראל השלמה באמת: 2 גדות, 2 עמים, 2 מדינות. פשרה נדיבה זו, לפיה המדינה הערבית ממזרח לירדן תזכה ל-78% מהארץ, והיהודים יסתפקו ב-22% הנותרים שממערב לירדן, היא היחידה האפשרית ללא טרנספר גזעני וכוחני - ולכן בלתי אפשרי - של אחת מן האוכלוסיות. פשרה זו תאפשר לערביי ארץ ישראל המערבית - כל עוד לא יעסקו בטרור - לגור במקומות מושבם הנוכחיים ולהצביע לפרלמנט ברבת עמון, ותאפשר לממש את הריבונות וההתיישבות היהודיות בכל ארץ ישראל המערבית. ההצעה לא פשוטה, אבל טמון בה יותר היגיון וסיכוי מאשר בכל ההצעות הכרוכות בהקמת מדינה לאויב בלב הארץ ובגירוש מאות אלפי יהודים לשם כך.
האם תקום לישראל מנהיגות נחושה, שתציע עוז לתמורה בטרם פורענות, בטרם היווצרות מדינה פלשתינית קבועה ויישות יהודית זמנית? על כך חייב הבוחר הישראלי לחשוב לקראת בחירות 2009.
