מזכיר את צ'רצ'יל
בשבוע שעבר שמעתי במוזיאון צ'רצ'יל בלונדון קטעים מכמה מנאומיו הידועים של ראש ממשלת בריטניה הדגול. הראשון שבהם, חמישה ימים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו, כלל את המשפט "אין לי דבר להציע לכם פרט לדם, יזע, עמל ודמעות". צ'רצ'יל דיבר באנגלית של יום-יום, לא הסתיר את האמת, הציב את הקשיים - וגם הבטיח שבריטניה יכולה להתגבר עליהם.
נאום ההשבעה של ברק אובמה נפתח והסתיים בנימה דומה מאוד. המשפט החמישי בערך הציב מול פני אמריקה מראה של בעיות קשות, בראש ובראשונה בתחום הכלכלי. ההתמודדות איתן תהיה קשה, אבל נתמודד איתן - הכריז אובמה. הוא סקר את גורמי המשבר והציב דרכים לפתרונו, ולבסוף חזר והדגיש את האתגרים בפני ניצבת האומה.
אובמה איננו צ'רצ'יל. יש ביניהם המון הבדלים, ובעיקר - הנשיא הטרי עדיין צריך להוכיח את יכולתו לנווט מעצמה דרך משבר ענק. אבל לפחות ההתחלה מבטיחה לא מעט. הנה איש שיודע שיש בעיות, שמציע דרך להתגבר עליהן, שמדבר ישירות לכל אזרח ושאינו מפזר הבטחות שווא לתרופות פלא.
איפה ישראל
בדיחה ידועה מספרת על שלושה חוקרים שהתבקשו להכין עבודה על הפיל. החוקר הבריטי הציב את "הפיל והאימפריה". החוקר הצרפתי כתב על "חיי האהבה של הפיל". והחוקר היהודי חקר את "הפיל והשאלה היהודית".
מהתכונה הזו לא התגברנו גם אחרי 60 שנות עצמאות. בכל מקום אנחנו רוצים לראות את עצמנו, לשמוע מה אומרים עלינו ולבחון מה חושבים לגבינו. למי שרגיל לחשוב כך, נאומו של אובמה היה אכזבה. ישראל לא נזכרה בו, המזרח התיכון לא נזכר בו, הפלשתינים לא נזכרו בו.
מה כן היה? הבטחה לסייע לעירק לחזור ולהיות עצמאית, הכרזה על מלחמה חסרת פשרות בטירור, יד מושטת לעולם המוסלמי אם זה ישחרר את אגרופו הקפוץ, מחויבות למנוע את הפצת הנשק הגרעיני, רצון להעדיף מו"מ על-פני שימוש בנשק. מובן שלכל אלו יש השלכות גם על ישראל, אבל בסך-הכל - אלו הכרזות כלליות ודי שגרתיות לנאום השבעה.
מה שמוכיח, שהסכסוך הישראלי-פלשתיני רחוק מלהיות במקום גבוה על-סדר יומו של הנשיא החדש. ברור לחלוטין שאת רוב זמנו ומרצו הוא יקדיש, לפחות בעתיד הנראה לעין, למשבר הכלכלי. מובן שהוא יעסוק גם בנושאי חוץ, אך גם שם ישראל אינה החשובה ביותר ואפילו לא בחלק העליון של הרשימה. אפגניסטאן, עירק, אירן, הטירור - אלו הזירות העיקריות. כאמור, רובן משיקות גם לנו (והנושא האירני אפילו קיומי מבחינתנו), אך הזירה הישירה שלנו לא נמצאת ביניהן.
האם זה טוב או רע לישראל? התשובה לכך נעוצה בהשקפה הפוליטית. מי שחושב שרק ארה"ב יכולה להביא להסדר בין ישראל לפלשתינים, או שלכל הפחות יש לה תפקיד חיוני בכל מו"מ בין הצדדים - יתאכזב. מי שחושב שהזמן משחק לטובתה של ישראל ושמוטב לדחות את המו"מ עם הפלשתינים עד שהם יהיו פחות נוקשים - יהיה מרוצה.
אופס, טעות
שתי טעויות שאינן אופייניות לארה"ב אירעו במהלך ההשבעה. הראשונה: אובמה נשבע באיחור של שבע דקות, ב-12:07 במקום ב-12:00 בדיוק. השנייה: נשיא בית המשפט העליון, ג'ון רוברטס, טעה בנוסח השבועה.
לא בטוח ששמתם לב לזה. רוברטס הקריא לאובמה את השבועה בעל פה, וזה התחיל ברגל שמאל. אובמה כמובן יודע את הנוסח בעל-פה, והוא סבר שרוברטס יעצור כבר אחרי המילים "אני, ברק חוסיין אובמה" - אבל רוברטס המשיך ל"נשבע בהן צדקי". ההמשך היה מביך עוד יותר: רוברטס אמר "אגן על חוקת ארה"ב בנאמנות". אובמה, שידע שיש לומר "אגן בנאמנות על חוקת ארה"ב", נראה מופתע. הוא אמר רק "אגן" ולא ידע כיצד להמשיך - לפי מה שרוברטס אמר או לפי הנוסח הנכון. רוברטס תפס את עצמו, אמר שוב "אגן בנאמנות על חוקת ארה"ב" ואובמה חזר אחריו.
אפשר כמובן לפתור את שתי התקלות הללו בחיוך, לומר שזה קורה אפילו לאלופים בארגון טכסים כמו האמריקנים. אפשר גם לומר, שאולי זה רק סמלי למצב החורק של הממשל אותו מקבל אובמה. מן הסתם, הוא רוצה לחזור על הטכס בעוד ארבע שנים - ואז לבצע אותו בצורה מושלמת.
