"ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" - אלו היו מילותיו הראשונות של נשיא המדינה, שמעון פרס, בצאתו מהמשרפה שבגטו טרזין (טרייזנשטאט) שבצ'כיה. הנשיא פרס החליט לקיים טקס אזכרה לעשרות אלפי הנספים בגטו במהלך ביקורו הממלכתי בצ'כיה בתחילת שבוע זה.
בשעה שהנשיא עבר במשרפה, יחד עם הנשיא הצ'כי שהחליט להתלוות אל פרס, מתוך הכרה בחשיבות הרבה של הביקור, בגטו ממנו נשלחו מאות אלפים להשמדה ויותר משלושים אלף יהודים נספו, והדליק נר נשמה, עסקה התקשורת הישראלית באינטנסיביות בנושאים אחרים שנראו לראשי המדיה בישראל כבעלי משמעות דרמטית, פי כמה, לעתידה של מדינת ישראל: האם פלוני יהיה שר בלי תיק במשרד ראש הממשלה או אולי לחילופין שר בלי תיק במשרד האוצר או כמה זמן נמשכה פגישתו של אלמוני עם ראש הממשלה המיועד לעומת הזמן שהוקצב לפגישתו של פלמוני עם המיועד. סדר עדיפויות מעט מוזר אך כנראה שהבנתי בתקשורת המונים וברצון הציבור לדעת לקויה במקצת ונדרשת לשדרוג.
הואיל ותפיסתי לגבי החשוב, המעניין, המרגש והחדש שונה כנראה מזו של ידידי בעיתונות הישראלית מצאתי לנסות ולתאר חלק קטן מרשמי עת נתלוויתי לנשיא בביקורו בצ'כיה בכלל ובטרזין בפרט. ביקור שזכה לתהודה תקשורתית גדולה בצ'כיה עם שלוחות למדינות אחרות באירופה. להן כנראה יש תפיסה מקצועית-תקשורתית שונה מזו הישראלית.
אתר בית העלמין היהודי בטרזין מיוחד במינו. בכניסה ניצב הקרמטוריום (המשרפה). מבנה קטן ומוארך שמיד ליד הכניסה נמצא חדר שבו שתי מיטות - שולחנות מפלסטיק קשיח שעליהן הונחו גוויות היהודים שמתו מרעב, ממגפות ומהתעללות השומרים הנאצים. כאן הוכנו לשריפה כלומר הוסר מהם כל פריט שיכול להיות בעל ערך כמו שיני זהב למשל. מחדר מזוויע זה עוברים לחדר ארוך ואפל שבו שני תנורי ענק ומערכת שינוע גופות שתוכל לעמוד בקצב של מכונת המוות הנאצית. כאן על סיפו של תנור נורא זה עמד נשיא מדינת היהודים כאשר לצידו נשיא צ'כיה ובעין דומעת וביד רועדת הדליק נר נשמה קטן לזכרם של נספים.
ביציאה מהקרמטוריום משתרע בית העלמין היהודי. במרכזו מנורת שבעת קנים ובצידו מאות, אם לא אלפי מצבות קטנות, אחידות, ללא שם ורק מגן דוד חרוט עליהן. שורות שורות של קברים של אחינו, הורינו סבינו ובני משפחתנו.
בכניסה עומד קהל יהודי קטן. הניצולים ברובם עלו לארץ. הרב המקומי מתפלל תפילת "אל מלא רחמים" ואומר "קדיש יתום" לזכרם של הנספים. הנשיא פרס בקול רועד משהו נושא דברים בקור העז: מספר על תושבי הגטו שגם בתנאי מחיה מחפירים כאשר ריח המוות נישא באוויר בין בתי הגטו שמרו על צלם אנוש. קיימו חיי תרבות ויצירה. כדוגמא בולטת מביא הנשיא פרס את עיתון הילדים "קמרד" שיצא לאור בגטו. עורכו, ילד בן 13, איוון פולק שמו, ידע לשלב עצות שימושיות מצמררות כמו "איך מתגברים על רעב" ו"איך נפרדים מחבר שיוצא בטרנספורט" (כלומר למות) עם הומור באמצעות עמוד אחרון מאויר של קומיקס.
ומוסיף הנשיא "כאן בטרזין עלי לחזור ולומר כי אין מחילה לַשואה. אין כפרה. אין שכחה. ואין "תקופת התיישנוּת". מוות יכול להישכח, רצח יש לו תוחלת חיים ארוכה. כשהרצח והחייתיות יָצאו מלב ליבה של אומה שנחשבה לתרבותית וּמפותחת, הוא אות אזהרה המוצב בהתנהלות האדם. הקמת מדינת ישראל היא המסקנה הבלתי נמנעת מהשואה. היום, ברוך השם, עמנו מסוגל לעמוד על נפשו, מבלי להיבהל מרוצחים".
ומסיים את דבריו הנרגשים בהקראת קטע משיר שכתב בגטו ד"ר קרל פליישמן, רופא, צייר משורר:
אומרים, שפחד ואימה היטב מהדהדים
רק בחלל הריק, בתאים צרים ואפלים
אך אימה, שהוכפלה בריסוק
של שברי כלים - גופי ישישים,
היא הד כפול מאה של מוות אילם
מאה פחדים ומאה יגונות
מאה מהלומות מוחצות
ובהלת פתע כפולת מאה
ומאה זעקות אל אותו המען,
- אך סוף תן לנו, אדוננו!
סופנו וסוף עינויינו
אך סוף, שהוא גם התחלה
לא של אימה, אבינו, אלא של אהבה!
מכאן ניגשים הנשיאים והקהל למנורה. הנשיא פרס מניח אבן קטנה - אבן שהביא עימו מגן הנשיא מירושלים. אבן המבטאת את הזיכרון אבל יחד עם זאת את התקומה.
הטקס מסתיים בשירה מצמררת של שירו של יצחק כצנלסון "העיירה בוערת" באידיש על-ידי זמרת יהודיה כמעט עיוורת. שם בגטו טרזין, אל מול פני המנורה, כאשר מאחור קברים בלתי מסומנים מקבלות מילות השיר משמעות מעשית "ברענט, מיי שטעטלע ברענט" חודרות המילים אל הלב, מרעידות את הנפש ומצמררות את הגוף. אין אדם בבית הקברות שאינו מוחה דמעותיו.
בשקט מתפזר הקהל. לנשיא קשה להיפרד.
במכונית אני מתעדכן בחדשות מהארץ באמצעות הטלפון הסלולרי: "...נ משכים המגעים בין נתניהו לסילבן שלום. מיכאל איתן ימונה לשר הממונה על שיפור השירות לאזרח. בכנסת נמשכו חילופי גידופים בין חכי"ם..."
ההתרגשות בטרזין - יוק.
