בימי ספירת העומר עם ישראל מאמץ מנהגי אבלות לזכר הריגתם של עשרים וארבעה אלף מתלמידיו של רבי עקיבא. על מה ומדוע נהרגו תלמידיו הגדולים הללו? על-פי הגמרא במסכת יבמות (סב, ב) על דבר פשוט, כביכול - "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה"!
האם על כך הגיע להם עונש מוות? לכולם? ומפני כך, למעשה, ביטל הקב"ה את הניצחון על רומי, ועל כך התעכבה ביאת המשיח כמעט אלפיים שנה מהעת ההיא עד למועד שעדיין לא זכינו לו? הדבר נראה תמוה ביותר. ולכן, הבה ננסה להבין, בע"ה, את הסיבה האמיתית לעיכובה של ביאת המשיח. ברם, היכן להתחיל? עצה ראשונה - בנו, בתוך נשמותיו של בניו של הקב"ה. ונתחיל מן ההתחלה, ממש.
בניו של האדם הראשון, קין והבל, שניהם הביאו קורבן לה'. ה' קיבל את קורבנו המשובח של הבל ודחה את קורבנו של קין. במקום לפתור את בעייתו שלו בדרך הישרה, החליט קין להיפטר מזה שקיומו הזכיר לו את הפגם שבו עצמו - לרצחו! שורש הבעיה - אי פירגון קיצוני שהוביל את קין להרוג את אחיו.
דור המבול היה דור של חמס, של גזל. גזל הוא התבטאות מעשית קיצונית למידה הרעה של אי-פירגון. התהליך עובד כדלקמן: יש לך מה שגם אני רוצה. במקום להתאמץ להשיג את אותו דבר בהשתדלות, ביגיעה ובזיעה, קל יותר לי להעצים בי את מידת האי-פירגון שתוביל אותי לקחת ממך את מה שאני חפץ בו. ביטוי קיצוני עוד יותר לאי-הפירגון פקד את חם, בנו של נח. כדי למנוע מעצמו אי-פירגון עתידי בינו לבין צאצאיו העתידיים של אבא, שגם להם יהיה חלק בעולם, החליט חם (ע"פ חלק מרבותינו) לבצע מעשה זדוני ביותר - לסרס את אביו.
הבה נעבור למשפחה היהודית, למשפחתו של יעקב אבינו. האם אפשר לומר שגם פה אי-הפירגון של אחיו של יוסף לאחיהם המצליח והמועדף על-ידי אביהם היה הגורם שהובילם לשעבוד מצרים? לדעתי, לא. והסיבה קשורה להגדרתה של המידה הרעה - אי-הפירגון. אותה מידה שייכת למצב שבו האדם אינו מאוים על-ידי זה שעושה חיל. מעשהו לא בא על חשבונך, ולמרות זאת אתה לא שמח בלבך. זה לא היה המצב בין בניו של יעקב שחשו אחרי גירושו של ישמעאל וגירושו של עשו מבית אבותם, שגם להם צפוי גורל דומה. להבדיל, אי-פירגון הינה מידה מגונה, מידת סדום, שבה אתה מרגיש רע כאשר טוב לעמיתך. אז היכן צצה לראשונה אותה מידה סדומית בקרב עם ישראל?
כאשר משה יצא מארמונו של פרעה וראה מצרי מכה עברי הוא מיד פעל - למרות הסכנה הגדולה למעמדו האישי ולחייו, ממש. למחרת, כאשר ראה שני יהודים, אחים ממש, רבים, במקום שיודו לו השניים וישבחוהו על מעשיו מיום אתמול, הרשע שביניהם התריס בו: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" (שמות ב, יד). פה, במעשו הראשון לטובת עם ישראל, זכה משה לאי-פירגון מזעזע, ואפילו להלשנה לפרעה על-ידי אותם "צדיקים". על-פי רש"י, המתבסס על התנחומא, אמר משה בליבו: "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך". למעשה, אי-הפירגון של שניים בישראל, שגרם להלשנתם לפרעה, עיכב את הגאולה שאמורה הייתה להתחיל כבר אז. מעשיהם של דתן ואבירם עיכבו את הגאולה הראשונה עד מותו של פרעה אחרי "ימים רבים" ומיותרים של סבל לאומי. מכאן רואים אנו את החומרה הגדולה במידה הנוראה הזו של אי-פירגון. ומכאן אנו למדים עד כמה הקב"ה שונא אותה, ועד כמה שהיא האנטיתזה של האחדות - שהיא המידה הלאומית הנחוצה ביותר והראויה.
אכן, אחרי שנים רבות כרועה במדיין פנה הקב"ה למשה להוציא את בני ישראל ממצרים. אבל תחילה היה משה מנהיג-סרבן שהתעקש שלא הוא האיש המתאים למשימה הכל כך גדולה ההיא. אחרי מספר תירוצים, שלכולם ענה הקב"ה בפתרונות, חשף משה את מה שבאמת הפריע לו. "שלח-נא ביד תשלח" (שמות ד, יג) ביקש משה מה'. "ויחר-אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי-דבר ידבר הוא וגם הנה-הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו" (שם, ד, יד). זהו זה! נתגלה שורש הבעיה של משה: הוא חשב לתומו שכל היהודים הינם כמו דתן ואבירם - "אין פרגינרים" בנשמתם - ושגם אהרון אחיו הינו, ח"ו, כמו שני האחים הרעים הללו, ולא יפרגן לו. "שלח-נא ביד תשלח" - על-פי רש"י התכוון משה לאמור - "שלח נא ביד מי שאתה רגיל לשלוח והוא אהרון". ה' הבין מיד את חששו של משה ומצהיר בפניו שאהרון, אחיו, הינו מזן אחר - "וראך ישמח בלבו". במילים אחרות אמר לו הקב"ה: "אל תדאג משה - אהרון יפרגן לך!" עם ההבטחה הזו משה נרגע והסכים לצאת לדרך. (את התובנה הזו שמעתי מפיו של הרב זאב לף.)
עברו כאלף שלוש מאות שנה. עם ישראל שב ארצה מבבל, הקים את בית המקדש השני, ושוב עמד בפני צומת דרכים גורלית. האם העם יהיה ראוי לגאולה בפני אימפריית רומי האכזרית או לאו? העם היה מוכן, רבי עקיבא הוביל את העם ברוחניותו ובר-כוכבא הובילם בעוזו. ואז נפל פגם קטן-גדול בתוך האליטה של העם, בקרב תלמידיו של רבי עקיבא, גדול הדור: "לא נהגו כבוד זה לזה". במילים אחרות - לא פירגנו זה לזה. האם ייתכן שחולי זה יפגע גם בהם? אכן, תלמידיו של רבי עקיבא היו אנשי אמת - כל אחד האמין שהאמת שלו, היא היא האמת האבסולוטית, ולא היה מוכן לקבל את האפשרות שהאמת שאליו הגיע עמיתו גם היא ראויה. הרצון העז לבטל את קניינו הרוחני של הזולת ולא לפרגן לו על הישגיו - גרם לכל אחד לזלזל בכבודו של חברו. ברמתם הגבוה, זה לא היה פגם של מה בכך, אלא חולי רוחני שפסל את אותו דור מביאת המשיח. לא פחות!
מאז אנו בהמתנה שנים רבות. האם לא נראה לנו, היום, אחר כל מה שעבר עלינו, שהמפתח טמון בפירגון - במידה הקטנה הזו, כביכול, שאפילו אין לה שם בלשון הקודש? "פירגון" אינה מילה בעברית, אלא הובאה אלינו מגרמנית. הגר"א הזהירנו לפני כמאה חמישים שנה לפני השואה שגרמניה היא עמלק. כמה אירוני ובזוי מצבנו שלצאצאיו של עמלק יש מילה למידה הכל כך חיונית לנו, ולנו אין - ושנאלצנו לאמץ את המילה משפתם. אימצנו את המילה, אבל מתי נאמץ את המידה?
כיצד יידע יהודי אם הפירגון הינו חלק מנשמתו? המבחן היומי שלו קל ביותר. אם עמיתו אמר או כתב דבר תורה מהנה, אם הוא לא ניגש אליו ואמר לו בשמחה "יישר כח", הרי הוא נגוע באי-פירגון. אם עמיתו לעבודה השיג משהו לטובתו שלו עצמו או לטובת החברה, האם הוא שמח בלבו או שמא הוא שתק ולא פצה פיו? שתיקתו שווה לאי-פירגון. ועוד, בעבודה, בכל מקום, חובה היא לומר דבר בשם אומרו. כמה חשוב הדבר "הקטן" הזה? חז"ל במסכת אבות קבעו ש"כל האומר דבר בשם אמרו מביא גאולה לעולם". לא פחות!
הגאולה הראשונה לא הצטיינה בפירגון בין יהודי ליהודי, ולכן כדי להצדיק את גאולתם של בני ישראל ואת העדפתם על המצרים בים סוף ("הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה") נאלץ הקב"ה לשימם במבחן של מסירות נפש - מסירות נפש שתכפר על מידתם הרעה של איש איש לנפשו. לכן ציווה עליהם ה' את מצוות ברית המילה ואת קורבן הפסח, שתי מצוות שקיומן דרש מסירת נפש גדולה מאוד. המסקנה - גם בגאולה האחרונה, עם ישראל יאלץ להוכיח את יתרונו הרוחני על אויביו. הוא יעשה זאת בדרך הנאה והקלה, בעזרת ה' - בפירגון ובאחדות איש לרעהו - או במעשים הדורשים מסירות נפש קשה ביותר. מאז ומתמיד הבחירה הייתה בידינו. כפי שאליהו הנביא יבשר על בואו של המשיח, כך פירגון בעם יבשר על נכונותו של העם לקבלו, במהירה בימינו, כן יהי רצון.
