בשנת 1969 הונחה התשתית למהפכה החוקתית

מקובל לייחס את ראשית ה'מהפכה החוקתית' לפסק הדין בעניין בנק המזרחי ( ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4), 221), אשר קבע כי חוק רגיל נסוג מפני חוק יסוד. באותו פסק דין אומנם נקבע כי 'חוק גל' אשר מסדיר את חובותיהם של הקיבוצים והמושבים הינו חוק הפוגע בקניין הבנקים באופן מידתי, והעתירה נדחתה, אך כדור השלג החל להתגלגל: מאותה נקודה ואילך הגישו עותרים עתירות כנגד חוקיותם של חוקים, ובחמש מקרים העתירות נתקבלו וחוקים בוטלו בהיותם סותרים את חוקי היסוד. המהפכה החוקתית גררה גל של ביקורת, והמבקרים גרסו כי בג"צ מתערב התערבות יתר בפעולת הכנסת ופוגע בריבונותה. למעשה, הניצנים הראשונים ל'מהפכה חוקתית' זו נטעו אי שם בשנת 1969, אז עתר עורך הדין אהרון ברגמן כנגד תוקפו של חוק מימון המפלגות, אשר פוגע בעיקרון השוויון שכן הוא מונע מימון מסיעות חדשות, ואשר לא נתקבל ברוב מיוחס, כנדרש לפי סעיף 4 לחוק יסוד הכנסת. סעיף 4 לחוק יסוד הכנסת מהווה את אחד מיסודותיו המוסדים של משטר דמוקרטי, בקובעו כי הבחירות תהנה "כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות", ועל כן נקבע בהמשך סעיף זה כי אין לשנות סעיף זה אלא ברוב של חברי הכנסת. סעיף 46 לחוק יסוד: הכנסת מוסיף ומגדיל ודורש קיומו של רוב מיוחד לשינוי סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת, היינו, רוב של כ-61 חכ"ים. עורך הדין אהרון ברגמן, כאמור, טען כנגד חוקתיות החוק ועתירתו התקבלה על-ידי השופט לנדוי, אשר כיום, חרף העובדה שמייחסים לו את הנחת 'אבן הפינה' של המהפכה החוקתית, מכחיש כל קשר לניסיון לפגוע בריבונותה של הכנסת. המיוחד הוא שכל פסקי הדין עד לשנת 1990, אשר עסקו בביקורת שיפוטית על חקיקה של הכנסת, אומנם ביטלו חקיקה של הכנסת מקום בו זו סתרה חוקי יסוד, אך השתמשו ברטוריקה של "כיבוד ריבונותה של הכנסת" (תוך שידם השניה מבטלת את החוק). זו הסיבה ששופטים אלו אשר ביטלו חוקים של הכנסת לא גררו אחריהם קיטונות של ביקורת על היותם "אקטיביסטיים שיפוטיים". למעשה, הנשיא (כתוארו אז) ברק היה פחות אקטיביסט ממה שנהוג לייחס לו: במידה מסוימת הוא היה אף פאסיביסט שיפוטי (הוא לא התגייס די הצורך למימושן של זכויות חברתיות, הוא דחה את מרבית העתירות אשר התנגדו לפעולות אלימות של הכיבוש, והוא קבע כי מקום בו הכנסת מחוקקת חוק אשר פוגע בזכויות יסוד חרף קביעת בג"צ כי החוק אינו חוקתי, יש לקבל הכרעתה). אך הרטוריקה שלו היא זו שקוממה. רבים לפניו עשו דברים דומים ואף הרחיקו לכת, אך היללו את ריבונותה של הכנסת. כך היה השופט לנדוי אשר השתמש במילים "חלילה לנו מלהתערב בחקיקת הכנסת" אך בפועל עשה כן, וכך היה השופט אילון אשר בשנת 1990 דיבר על "כיבוד ריבונותה של הכנסת", אך בפועל, הרחיק לכת יותר מברק ה"אקטיביסט" בפסק דינו, בקובעו כי כוונת המחוקק אינה הכלי המרכזי לפרשנות חוק, אלא אך ורק 'נקודת המוצא', וכי השופט הוא הפרשן המוסמך. האם אקטיביזם שיפוטי הוא רע? אקטיביזם שיפוטי אומר לכנסת "התיישרי לפי הקו שאת עצמך קבעת". בכל ארבעת העתירות שאציג להן, ואשר בהן ביטל בג"צ חוקים של הכנסת אשר סתרו את סעיף 4 לחוק יסוד הכנסת, בג"צ למעשה כיבד את ריבונות הכנסת הרבה מעבר למה שהכנסת כיבדה את ריבונות עצמה. למעשה, כאשר הכנסת חוקקה חוקים אשר סותרים את חוקי היסוד שהיא עצמה קבעה - הכנסת חיללה את ריבונות עצמה בכך שנסוגה מהחלטתה שישנם עקרונות ארוכי טווח שלא יתכופפו בפני גחמות אד - הוק של חכ"ים. בכל המקרים שיתוארו להלן, סיעות בעלות כוח והשפעה בכנסת עיוותו את חוקי הבחירות לטובתן (בין אם מדובר בהקצאת מימון או זמן שידור), תוך קיפוח סיעות קטנות או חדשות, ותוך התעלמות מעקרונות ארוכי טווח, אך ורק בשל הצורך להשיג יתרון רגעי. כל התכלית של חקיקת חוקים משוריינים ארוכי טווח הינה למנוע את שינוי הכללים הפתאומי לפי מטרות רגעיות. חוקים ארוכי טווח, חוקים משוריינים, חוקים המתווים את חוקי המשחק בדמות עקרונות כלליים שומרים על יציבות, ועל משילות. הכנסת נהגה באותם מקרים כמו הילד המתבגר שאינו יודע מה טוב עבורו, ומתחיל לשתות לשכרה וליטול סמים 'קלים' ולהסתובב בחברה רעה. בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ באותה פרשה היה המבוגר האחראי שאמר לכנסת 'פעלי לפי החוקים שאת עצמך קבעת, כבדי את ריבונות עצמך'.