עוצמתו של היועץ המשפטי לממשלה נובעת, כידוע, מהיותו גם ראש התביעה.
כראש התביעה מוסמך היועץ להגיש כתבי אישום נגד חשודים שונים - לרבות שרי הממשלה.
אלא שהעוצמה הזו בתפקידו כראש התביעה מקפלת בתוכה התרחשות מוקדמת בהרבה להגשת כתב אישום, והיא הסמכות לפתוח בחקירה.
על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה נערמות אין ספור תלונות וחשדות כנגד אנשים. מי הם אותם אנשים שנגדם מתלוננים? ברור כי ככל שאדם חשוף יותר לציבור ונמצא גבוה יותר במידרג הכוח הפוליטי והשלטוני - כך, מטבע הדברים, הוא רוכש לעצמו יותר ויותר שונאים ואוייבים, או סתם אנשים שמתקנאים בו, ומייחלים למעידתו.
החשיפה המתמדת הזו מזמינה, איפוא, כמעט באורח בלתי נמנע, תלונות מצד גורמים שונים, שפונים אל היועץ המשפטי לממשלה - בין מטעמי אזרחות טובה, בין לצורך סגירת חשבונות, והדבר כולל לא פעם גם תלונות שווא.
המצב, אם כן, בכל רגע נתון הוא ששר פלוני לעולם לא יכול לדעת בוודאות אם באותו רגע לא מונחת על שולחן היועץ המשפטי לממשלה תלונה כלשהי נגדו - בין תלונה שיש לה אחיזה במציאות ובין תלונה מצוצה מהאצבע. ויתרה מכך, שר לעולם לא יכול להיות בטוח שתלונה שכזו, אמיתית או שקרית, לא תוגש נגדו מחר.
ובאשר לתוכן התלונות, אלה יכולות להשתרע מקצה עד קצה - החל כמובן בתלונות על שוחד וכלה בתלונות על הטרדות מיניות ומעשים מגונים וכיוצא באלה.
אמרנו ונחזור: שר לעולם לא יכול לדעת בוודאות אם על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה מונחת ברגע נתון תלונה כלשהי, או שתוגש נגדו בעתיד.
כלומר, יכול שר להיות בטוח ומשוכנע שהוא מעולם לא עבר על החוק, ואף לא התקרב לשוליו, אבל הוא הרי אינו מחוסן מתלונת שווא, שגם בכוחה לחסל אותו עד שיתבררו עובדותיה.
והיועץ המשפטי לממשלה אמור להחליט מה ייעשה בתלונה. האם להשליכה לפח האשפה, או שמא יש דברים בגו והיא מחייבת בדיקה וחקירה. ומה על מקרי גבול למיניהם שבהם היועץ עצמו מתקשה להחליט?
ובמצב העניינים הזה, כששר פלוני שרוי בעלטה ואינו יודע בוודאות מה מצב החשבון שלו על שולחן היועץ, אמור השר לבוא במגע שוטף עם היועץ בעניינים הנוגעים לניהול המיניסטריון שעליו השר מופקד.
האם במצב עניינים שכזה כדאי לשר להרגיז את היועץ? שהרי מי לידי השר יתקע שבאותו הרגע ממש לא מונחת על שולחן היועץ תלונה נגד אותו שר, אמיתית או שקרית, שהיועץ אמור להחליט מה ייעשה בה, ולקבוע את גורלו של השר לשבט או לחסד?
עד כמה אסור להרגיז את היועץ ניתן למצוא בדברים הבאים מתוך דוח וועדת שמגר שדנה בעניין מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה. להלן הדברים:
"המשקל של דבריו ועצותיו של היועץ נובע במידה רבה מאוד מן השילוב והריכוז שבסמכויותיו, והם כוחו על-פי דיני העונשין והרצף ההגיוני שבין הסמכות לנקוט בהליכים בבית המשפט, וההכרה בעצמאותו הנדרשת לצורך מילוי תפקידו, במסגרתו נדרשת שמירה על האינטרס הציבורי ולא רק סיוע משפטי לממשלה. אם מפרקים את תפקידו לחלקים, נוצרת הפרדה המחלישה בסופו של דבר את כל אחד מהגורמים המפוצלים בשל הפיחות במעמדו. נעלמים הריכוז והשילוב ועימם הכוח המגובש, לרבות היסוד המרתיע אשר בסמכות לנקוט בהליכים פליליים"
עד כאן הציטוט.
ועדת שמגר מדברת על "הרצף ההגיוני" שבין עצותיו של היועץ לבין הסמכות שלו לנקוט בהליכים בבית המשפט, כלומר להעמיד את השר לדין.
ובכן, הרצף הזה הוא הגיוני - אבל רק בימי גשם.
אמת, יש הגיון בכוחו של היועץ להעמיד שר לדין - אם השר סוטה מעצותיו באשר לחוקיותה של פעולה כזו או אחרת.
אלא שהכוח הזה אמור להיות מוגבל להעמדה לדין בגין העבירה שבוצעה כתוצאה מהסטייה האמורה, ולא בגין עבירות או חשדות שאין להם כל קשר עם הסוגייה.
כלומר, מנקודת ראותו של השר, הוא אמור להיות צייתן ולחשוש מהיועץ מהסיבה הרלוונטית לפעולה שהוא מבצע, ולא עקב כך שעל שולחן היועץ מונחת, נניח, תלונה נגד השר על הטרדה מינית המצפה להכרעתו של היועץ - על כל הכרוך בכך לגורלו האישי של השר.
כי כך דרכו של עולם: שר החפץ חיים יצמצם את נקודות החיכוך שלו עם היועץ עד למינימום - גם אם הוא משוכנע שהיועץ טועה - שכן, כאמור, לעולם אין השר יכול לדעת בוודאות מה מצב החשבון האישי שלו על שולחנו של היועץ ברגע נתון.
ושמענו גם על שר או שניים, שאפילו תומכים ביועץ ובעמדותיו - כדי לצמצם החשש שהיועץ יחליט פתאום לדחוף אותם מהגג של מגדלי אקירוב.
