פעם מישהו הסתכל עליי במבט מבין ואמר "איזו מתנה נפלאה קיבלת מאלוהים, הגוף המשגע שלך פשוט מושלם". אמרתי בצורה יפה וצנועה "תודה", ובגאווה רבה חשבתי לעצמי "את מה שאתה רואה אני עשיתי בעצמי, מאלוהים קיבלתי משהו אחר לגמרי וכל חיי אני מנסה לתקן אותו".
אז כמו רבים מבינינו, גם אני קיבלתי בירושה מסבתא שלי (שגידלה ופיטמה אותי מיום שנולדתי ועד גיל 10) מיליוני תאי השומן איפה שצריך ואיפה שלא, ולא משנה כמה אעבוד קשה, כל עוד הם קיימים בגופי אמשיך להיות מאוימת מאפשרות ההשמנה. ככה זה כי הממזרים האלה (תאי השומן שלי) מסתלקים נורא לאט ומתמלאים ממש בכיף. ואם זה לא מספיק, אז אחרי שספורט ודיאטות היו לחלק בלתי נפרד של חיי במשך 28 שנים ארוכות, אז עכשיו התברכתי בבן זוג שעובד במסעדת גורמה בתור שף ומשלים את הכנסתו במאפייה מאוד שווה! כשהוא לא בעבודה הוא מבשל גם בבית (לא אני לא מתלוננת אני רק משתפת).
במהלך כל חיי הבוגרים מאז שבגיל 13 החלה להתפתח אצלי מודעות לגזרה, עיצוב הגוף, משקל, תזונה ורזון, אני נמצאת במלחמה מתמדת עם כל סנטימטר בהיקפים שלי, עם כל גרם במשקל שלי ועם כל צלוליט קטן שצץ פה ושם. מצד אחד מלחמה אבל מצד שני זה ממלא את חיי בשאיפה בלתי פוסקת להשתנות ולהשתבח, מה רע? אז נגד צלוליט יש קרמים, ג'לים, משחות, פילינגים, ספוגים מברשות וטיפולי אלקטרודות יקרים ולא נעימים, מסאז'ים ותרגילים מיוחדים. נחשו מה, ניסיתי הכול.
בשביל ההיקפים שלי אני משקיעה מזמני בחדרי כושר (כי לא לאכול בשבילי זה כמו לא לנשום). רק בתל אביב הייתי רשומה בחמישה מהם. וזה בלי להזכיר את מה שהיה לפני שהגעתי לעיר הגדולה. חדר כושר אחד כבר פשט את הרגל, אחר שינה את שמו ואני עדיין ממשיכה במסירות לטפח את חמוקיי. רצתי על הליכונים, פדלתי על האופניים בשיעורי ספינינג לצלילי טראנס "קרחנה", גלשתי על מכשירים אליפטיים, הרמתי משקולות, התאמנתי עם מאמן אישי. וזה, ההיי לייט של חדרי כושר!
אימון אישי עם מאמן, במידה והמאמן שלכם הוא איש שיחה ונראה טוב, יכול להחליף שיחה עם פסיכולוג, סקס טוב וארוחה טעימה. אחרי כל תשומת הלב שתזכו בה לא רק מצד המאמן שלכם, אלא גם מכל הנמצאים יחד איתכם בחדר הכושר באותו הזמן, תצאו דוהרים על כנפי האושר ותרצו לשיר שירי ארץ ישראל כל הדרך הביתה, כי בזמן כשאתם עסוקים בלהזיע, המאמן שלכם יעשה כל דבר כדי שלא תשימו לב איך ששעת הסבל תחלוף במהירות. נכון נשמע כיף? וזה באמת ככה. אם מדובר במאמן גבר אז הוא לא יזוז מכם מטר, הוא יתמוך ויזיע יחד איתכם, הוא יריץ אתכם, יעודד אתכם, יביא לכם, יעשה לכם ירים לכם וימתח לכם, תענוג. אם זאת מאמנת, רק מהפוזות בהן היא נעמדת לידכם תהיו מוכנים לעשות כל דבר, אפילו לטפס על קיר בלי סולם.
הייתי בחדרי כושר אופנתיים עם די ג'יי, הייתי בחדרי כושר שמחלקים מגבות לבנות נקיות והייתי גם בחדר כושר שבמקום קירות יש בהם זכוכיות ויטרינה, כך שכולם יכולים להסתכל עליכם בזמן שאתם מזיעים. התאמנתי עם מאמן ובלי מאמן, עם אופניים ובלי. התאמנתי בדיזנגוף סנטר ובעזריאלי כאשר רק ההגעה עד לדלת הכניסה של המכון הייתה לוקחת לי יותר מחצי שעה, ש-20 דקות מתוכה היו הולכות על להגיע מהחניון של הטוסטוסים לקומה השלישית בגלל העומס המתמיד על המעליות שם. והתאמנתי גם ממש כמה מטרים מהבית, בקיצור, השקעתי.
התאמנתי גם בסטודיו C שלימדו אותי לכווץ שרירים בלי לזוז ואפילו כאלה שנמצאים ממש עמוק ולא אפרט עליהם כאן. למדתי לעשות כושר בלי להזיע, לעשות מאמץ סטאטי ולשרוד עם עוד 15 בנות בחדר לא ממוזג ובלי מוזיקה. היום אני יכולה להקפיץ את שרירי הישבן שלי גם כשאני משתמשת בו לישיבה תוך כדי שאני מחברת עבורכם את החיבור הנפלא הזה, למשל.
עשיתי יוגה. יוגה למתחילים, אשטנגה יוגה עם נשימות קשות ומהירות והזעה רבה, עשיתי יוגה בחדר מחומם, יוגה משולבת ויוגה למתקדמים. וכמו שכבר כתבתי בעבר, בעיית כפות הרגליים היא שמונעת ממני להמשיך ולעסוק בפעילות הגופנית הנפלאה הזאת.
רצתי בים. בהתחלה הלכתי, אחרי זה רצתי קלות וקצרות ואחרי זה רצתי ממש, עם מוזיקה טובה באוזניים ואוויר ים נפלא בנחיריים. גילית שהאנשים היפים והחטובים באמת לא נמצאים בחדרי הכושר, אלא שם, בים. יחד איתי, לצידי, לפני ומאחורי תמיד ראיתי את השריריים ביותר, החטובים ביותר, בבגדי ספורט מושקעים ביותר, מזיעים בצורה מאוד וולגרית ומתנשמים ממש בכבדות. תענוג. במיוחד כשהים מצד שמאל, בריזה עוטפת את ריאותיי והמוח מלא בחוויה מוזיקלית שאני בחרתי. הנשמה מתמלאת אושר מהשילוב אבל מי יכול להתמיד ולצאת בדיוק בזמן השקיעה, ולפעמים חם מדי, לפעמים קר מדי, לפעמים יש רוח ולפעמים... פשוט אין סיבה.
שחיתי בבריכה על הגג של דיזנגוף סנטר. בבקרים כשאני רואה את כל הסבתות של תל אביב שמסתובבות להן כאילו הן בנות 18, התחלתי לתהות לעצמי האם זה מה שמצפה גם לי??? האם להזדקן נראה כל-כך נורא בבגד ים? הבריכה בדרך-כלל חמימה ונעימה ולא מזיעים בתוכה, יתרון עצום למי שלא אוהב להזיע. הבעיה היא שאחרי חצי שעה של שחייה (גם אם מצליחים להתנתק מזה שהמשקפיים לוחצות וכובע הגומי מושך את כל המוח אחורה), כוח על אנושי גורם לך לצאת מהמים ולרוץ למקרר, זהו כוחו של התיאבון שאחרי השחייה. כן השחייה גורמת להתעוררות של תיאבון מפלצתי ואחרי חצי שעה של הפעילות הרטובה, אתם מסוגלים לאכול מחצית מתכולתו של המקרר ואת המקרר עצמו. הא וכמעט שכחתי, לנשים שבינינו, האם ידעתן כמה זמן נשאר הריח של הכלור (שמוסיפים בכמות יותר מנדיבה לתוך המים של הבריכה) בשיער ועל העור? אפילו אם התקלחתן ונמרחתן בכל קרם אפשרי? לפחות יום שלם אם לא יותר. אז תעשו חשבון, אם אתן שוחות שלוש פעמים בשבוע, עוד שלושה ימים אתן מסתובבות עם ריח של כלור, מה שמשאיר לכן רק יום בודד אחד להריח טוב. שווה? לא ממש. במיוחד שאת כל מצרכי המקלחת (ולנו הנשים יש לפחות 7-6 שאותם אנחנו חייבות בכל מקלחת - אין מה לעשות) צריך לסחוב איתך בתיק.
על אופניים נסעתי, לבד לא כיף, עם מישהו קצת קשה כי צריך לעמוד בקצב. טניס שיחקתי, שיעורים פרטיים כמובן, עד שהמאמן התחיל להציק לי עם ה"בואי נשתה קפה" הזה שלו.
מה נשאר לנו? כמובן, פילאטיס!
אז הגעתי לסטודיו לפילאטיס, לעולמם הבלתי נודע של תנועות גוף נכונות ובניית שרירים פנימיים, יישור יציבה ומה לא. נכנסתי לחדר מלא במכשירים שנראים כאילו יוצריהם לקחו השראה ממכשירי עינויים מהמאה ה-16, לכל מכשיר יכולת שינוי צורה של רובוטריק ולכל אחד אינסוף תרגילים שאפשר לעשות. אבל האמת זה רק נראה ככה כי כשמתקרבים אליהם יותר מבינים עד כמה גאוניות הקונסטרוקציות האלה.
האולם של הסטודיו מלא במכשירים, מתאמנים, מראות ומאמנים זקופים בעלי גוף איתן, יציב וישר, ארוך ורך בו זמנית. ומה גיליתי? שכל התנועות הבסיסיות ביותר שלי יש בהם פגם כלשהו. מסתבר שכשאני מזיזה את הרגליים האגן לא אמור לזוז (איך לעזאזל, איך?) וכשאני מרימה את הידיים הכתפיים אמורות להישאר במקומן (טווווווווווב), אז עכשיו אחרי שלמדתי להרים משקולות, לסחוט את עצמי, להימתח ביוגה ולרוץ בים אני צריכה ללמוד מחדש איך להזיז כל איבר ואיבר בגוף.
גם כאן כמובן התחלתי משיעורים פרטיים עם מנחה, אחת על אחת, וכמו כל דבר פרטי גם כאן תשומת לב זה שם המשחק. התרגילים מלווים בנגיעות נעימות של המורה שלי שדאגתה היחידה היא למקם אותי במצב כזה שבו אני אצליח לנתק חלקי גוף לא נחוצים, ולהזיז רק את אלה שעליהם עובדים. נוכחותה בכלל לא מאיימת, ההיפך, היא שם ברכות שלה ובנוכחות הגוף המרשים שלה מנחה כל איבר בגוף המגושם שלי (כתוצאה מכל חדרי הכושר), כיצד לעשות מה. יש לה דימויים שעל כל אחד מהם אפשר לכתוב פוסט שלם, ותיאור תחושות מאוד אקזוטיות שאני אמורה לחוש. נשמע סקסי? חכו, לא שמעתם את השמות המטורפים שיש לכל תרגיל, אין סיכוי שתזכרו אפילו אחד. תשמעו, הרגיש לי ממש נוח ונעים אפילו שהחדר היה מלא במתאמנים אחרים, הרגשתי שהגוף שלי ממש לומד (כיצד לקפל את הברך למטה!!! וכיצד לגלגל את עמוד השדרה!!) ואני לא טיפוס שמתאקלם בקלות בחדר מלא באנשים (יחפים), אז עכשיו במקום לכווץ ולמתוח אני צריכה לשחרר ולהרפות, להרגיש מבפנים ולשמוח! איזה כיף!
זה מרגיש לי כמו שילוב של האימון עם מאמן, שיעור יוגה ושחייה. במחיר וביחס זה דומה לאימונים אישיים עם מאמן (רק בלי ריח של זיעה), במתיחות ובתנועתיות את היוגה (אבל בלי לראות עשרים כפות רגליים יחפות לידי ובלי שילובי מדיטציות) ושחייה בגלל שההרגשה שמעניקים לנו המים, הנועם והזרימה הזאת, הם משהו שחוויתי גם בפילאטיס.
אז מה המסקנה? החיים ארוכים ואנחנו לא מושלמים, רק שלא יפסיקו לחדש לנו עם שיטות אימון חדשות כדי שנוכל להמשיך ולשמן את מנועינו.
