באביב 1933, שנה לפני מותו בטרם עת, נשא חיים נחמן ביאליק בן השישים נאום ובו תביעה משומעיו. "עלינו", אמר ביאליק, "להשמיע לעולם עשרת דיברות חדשות, שיתבססו על יסוד הישנות, אבל בהבדל קטן: שיתקיימו לא רק בין איש לחברו אלא גם בין עם לחברו".
דרישה זו היא מיצויו ופסגתו של תהליך מדרש ההלכה החילוני העולה מכל יצירותיו של ביאליק. ביסודה של דרישה זו נעוצות שתי קביעות לדורות. על-פי הקביעה האחת כל עשרת הדיברות "הישנים" עליהם הוא מדבר יצאו לבלי שוב מהערוץ שבין האדם למקום והפכו לדיברות שבין אדם לחברו; אלוהיו של ביאליק הפך להיות אנושי לחלוטין. גם לוח הברית הימני (אנכי אדוני; לא יהיה; לא תשא; זכור; כבד), שהיה פעם הלוח שבין האדם למקום, הפך להיות בין-אנושי, וכל עשרת הדיברות אינם אלא דרישה חילונית למערכת יחסים חברית בין האדם האלוהי לבין האל האנושי. לא עוד ברית מאיימת הנכפית כגיגית על-ידי אל קנא ונוקם אלא ברית אנושית שקולה ומאוזנת, לקיים מה שנאמר: "מה למעלה מה למטה - רק אני, אני ואתה, שנינו שקולים במאזנים בין הארץ לשמים".
הקביעה האחרת לדורות איננה נעוצה רק בעצם תקנתם של עשרת הדיברות החדשים אלא בתוכנם המהפכני והמתקן. קודם כל, מפני שקביעה זו מייחלת לכך שעשרת הדיברות החדשים יחולו על מערכת היחסים שבין עם לחברו - עם לא יגנוב מחברו, עם לא ירצח את חברו וכך הלאה. בנוסף, קביעה זו מחילה את עצמה על מערכת היחסים שבין בני ובנות כל העמים ללא הבדל דת גזע ומין. באופן כזה הופכת קביעה זו להיות אבן הראשה של ההלכה החילונית החדשה, הבאה לתקן את עוולות ההלכה הישנה שהשתיתה את עשרת הדיברות שבתורה על אפליות גלויות וידועות בין עם לעם, בין דת לדת ובין מין למין.
התבוננות על דרישתו זו של ביאליק ועל ההתעלמות ממנה מגלה את עומק בדידותו כאיש הלכה. כל ימיו חי כאדמו"ר סיזיפי שבדרשותיו הזהיר את מאות אלפי חסידיו כי אם לא יתחילו כאן ועכשיו בתהליך מעמיק ושיטתי של חילון ההלכה, יירד לטמיון כל המפעל הציוני ותישאר ממנו רק אגדה יפה ועצובה; אגדת עם. חסידיו ראו בו, ובצדק, משורר אדיר ואיש אגדה אגדי, אבל לא הבחינו עד כמה היה ענק בודד בגנו ההלכתי.
החסידים, כדרכם של חסידים-שותים, בלעו את דרשותיו מבלי לעכל, על-מנת שיוכלו לשתות בצמא את ניגוניו: 'שלום רב שובך צפורה נחמדת'; 'הכניסיני תחת כנפך'; 'יש לי גן ובאר יש לי'; מרוב התמוגגות הדחיקו שוב ושוב את העובדה שהאדמו"ר שלהם לא רק מנגן להם ניגוני אגדה מרהיבים אלא גם דורש מהם מדרשי הלכה מחייבים.
ביאליק כאב את ההתעלמות, וביקר את חסידיו המתענגים על החיבה ומתחמקים מן החובה. "הנה הולך וגדל דור באוויר שכולו מימרות ופזמונים...", כתב, "כל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חבה: חבת הארץ, חבת שפה, חבת ספרות... חבה? אבל החובה היכן?...". "היכן ה'בכל דור ודור חייב אדם' של דורנו?" הקשה ביאליק שוב ושוב במהלך דרשת ה'הלכה ואגדה' שלו, כמו גם בדרשותיו האחרות, "בואו והעמידו עלינו מצוות!". לכל המבקרים שיראו בו ניאו-אורתודוכס, רחמנא לצלן, הוסיף: "ובכן, ניתנה ראש ונשובה אל ה'שולחן ערוך'? מי שיגלה בדברי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום... לחיים על-פי הלכה חדשה אנו זקוקים, ולא לחיים על-פי ה'שולחן ערוך'!".
הדרשה בה קרא ביאליק להשמיע לעולם עשרה דיברות חדשים נישאה שלושה חודשים לאחר עליית היטלר לשלטון. ביאליק הציב עובדה זו בלב דבריו: "ההיטלריות" דרש אל שומעיו, "מעלה על דעתי דמיון מפתיע לזמן החורבן, בשעה שגלינו מארצנו לעולם הגדול, ועל-ידי איזה צנורות נעלמים כבשה היהדות חלק גדול מן העולם האלילי... וחדרה לתוך העולם העתיק, הכביר ביצירות, במפעלים, בפוליטיקה, בגבורות ובחטאים. לתוך עולם כביר זה חדר עם קטן ודל, רועי צאן, סוחרים, בעלי מלאכה (ישו היה, כידוע, בן נגר). באותו זמן יצאו היהודים אל מרחבי העולם. ומה היה לבסוף? חלקים גדולים של היהדות הורכבו בתרבויות העולם של אותו הזמן והתערבו ביסודות האליליים ונולדה הנצרות".
את ההיטלריות תיאר ביאליק בנאומו זה ב-1933 במונח העתיד להגדיר את התקופה האיומה ביותר בתולדות עם ישראל: שואה. "השואה באה לפתע פתאום כל כך!", קרא, "אבל בשבילנו אין זו הפתעה. ידענו זאת מראש. והיהדות החליטה, שאם יגרשו אותנו מכל מקומות ההשפעה, אם יעקרו את המוח שלנו ואת ההשפעה שלנו מן העולם בפְזורינו, אין לנו ברירה אחרת אלא ללכת בדרך הפוכה, לשוב מן העולם הגדול לפינה הזאת, לארצנו, ולהתרכז בה, לחבר שוב את המוח שלנו אל הקרקע ולהכניסו אל כלים ממשיים, מרוכזים ומסודרים במקום אחד, לשמור על הקיים, להצמיחו ולפתחו וגם להוסיף עליו".
ואז, על-רקע השואה, החורבן, ויהדותה של הנצרות הקדומה, השליך ביאליק לחלל האוויר את פצצת 'עשרת הדיברות החדשות': "וכאן, מן המקום הזה, עלינו להגשים שוב את הנסיונות שלנו, של כל מהלך ההיסטוריה שלנו, להגשים כאן ולהשמיע לעולם שוב עשרת דברות חדשות, שיתבססו על יסוד הישנות, אבל בהבדל קטן, שיתקיימו לא רק בין איש לחברו אלא גם בין עם לחברו. כזאת תהיה התוספת החדשה שלנו על יסוד הישן. אנחנו ניצור כאן שוב את חיינו הקטנים שישמשו דוגמה לחיים גדולים, לגדלות אמתית".
באותה הפיסקה בה, ככל הנראה, טבע ביאליק לראשונה את המושג 'שואה' כתיאור מה שהחל להתחולל בגרמניה (חודשים ספורים לאחר מכן חזר ודיבר על "השואה שפקדה את יהודי גרמניה"), יצר גם את המושג 'עשרת הדברות החדשות'. ביאליק הלך לעולמו שנה לאחר מכן. אימת השואה עליה הצביע התגשמה בממדים מפלצתיים. רעיון עשרת הדיברות החדשים, בו דרש באותו נאום, הודחק, נשכח ונעלם. ביאליק עצמו לא הספיק לפרט בגלוי כיצד ייראו עשרת הדיברות החדשים, החילוניים, שייצאו מציון על-ידי העם הנרדף אשר ישוב למולדתו ויחבר שוב את המוח שלו אל קרקע המציאות.
