תפוח זהב הוא הזהב האמיתי

מילדות זכורות לי השורות של המשורר אברהם ברוידס: "ובפרדס בין העלים / פני תפוז שם צוהלים". והנה יצאה זה עתה אנתולוגיה שדפיה טבולים בריח פרי הדר, ובה יש ביטוי מגוון של יוצרים רבים לפרי ההדר: תפוזים, שירים ומכתמים: שלום עליכם, לוין קיפניס, נחום גוטמן, יורם טהרלב, ומשוררות כגון לאה גולדברג, נורית זרחי, עדולה (סבינה מסג), שלומית כהן אסיף, וכמובן נעמי שמר... כשהיינו ילדים בבית הספר היסודי, הראו לנו תמונות של גמלים נושאים ארגזים של תפוחי זהב. והגמלים כמובן יצאו מנמל יפו בשנים הראשונות של הפרדסנות העברית. והראו לנו גם את חשיבות הייצוא של פרי ההדר לחוץ לארץ: בספרי הלימוד היו תמונות של סירות ועליהן ארגזים של תפוחי זהב. ואכן, היצירות באנתולוגיה כמו משיבות רוח ישנה נושנה, ריח טעים של פרי הדר, תחושה של עולם שהיה ואינו עוד בהישג יד. התמונות מן העיתונות של פרדסים נעקרים לטובת מיזמי נדל"ן אינה עושה טוב לנפשנו הציונית ולגעגועים שלנו לישראל של פעם. התפוז התקשר בדמיוננו תמיד עם ראשית הציונות ועם חלום השיבה למולדת, השיבה אל האדמה. לאחר אלפיים שְנות גלות, שב העם היהודי אל מולדתו כבעל בית, כריבון, כחוזר אל ההיסטוריה. קסם לחלוצים של אז הערך של "דת העבודה". א"ד גורדון, הצדיק החילוני של העלייה השנייה, העלה אז את הערך של דת העבודה, שֵם שניתן לתורתו על-ידי חסידיו. הוא התעקש אז שלא לקבל תפקיד פקידותי, למרות היותו אינטלקטואל. למרות חולשתו הגופנית דבק במעדר ובעבודות שדה ועמל כפיים. הוא סיים את חייו בדגניה א', ועד היום יש המכנים אותו האדמו"ר מדגניה. עבודת האדמה הייתה ערך עליון בתורתו. פרדסי התפוזים נתפסו אז כספינת הדגל של עבודת האדמה העברית, ואכן הספינות העבריות הראשונות נשאו את תוצרת הארץ למרחקים. ממילא ברור שנשאו את הפרי המובחר ביותר, מה שגרם לא פעם לתרעומת בעיתונות העברית שהם משאירים לנו את ה"בְּרָרָה". האהבה לפרדסים נתפסה אצל היישוב העברי כשיבה אל השורשים. כילד, אני זוכר את הבהלה שהייתה פוקדת את היישוב בימים של קָרָה. הרדיו היה מדווח מיד על הקָרה שפגעה בעצי ההדר. הייתה תמיד קריאה מיידית לקטיף של פירות ההדר להציל את מה שנותר מן הקרה, ולמנוע משלוח של פירות פגומים לשוקי חוץ לארץ. אני זוכר שנלקחנו פעם לטיול שנתי בהיותנו בכיתה ז' והראו לנו פרדס שנפגע בקרה. העצב היה אז רב, וסיפרו לנו על התייבשות השורשים של העץ, על קריסת הענפים ועל התפוזים הכחושים שתוכם נפגם. המראה נתפס אז כקינה על חלום גדול שעומד לקרוס. חלום של בית חדש, בית לאומי שיש בו תום ופשטות וריחות של תפוזים. היוצרים העבריים גילו זיקה לפרי ההדר, ואכן נרתמו גם הם לחוויית היחד. התפוז היה בעיני רבים למטאפורה של החלוציות, של השיבה אל עבודת האדמה. בתוך הגעגועים הציוניים מגלים היוצרים בתוך המציאות התפוזית גם האחר, את השונה ואת משמעותה של הנתינה לארץ וגם לזולת. היוצרים נותנים לנו מגוון של תחושות ושל נקודות ראות, ולפעמים מתברר לנו שגם פעם זה לא מה שהיה פעם... ד"ר מירי דבי-קריצלר אספה במסירות רבה את היצירות הללו, באנתולוגיה "בארץ התפוז". ראו למשל את התיאור העסיסי של נחום גוטמן: "כך אוכלים תפוז". בין השאר הוא כותב: צריך גם לזכור בעונה זו של האביב את השיר של שלומית כהן אסיף, שבו היא מגלה לנו ש"התפוזים הם הילדים של השמש". איננו שוכחים שהאביב בפתח, שמש יפה מחכה לנו וגם התפוזים, שהם ילדיה... צדקה לכן נעמי שמר ששוררה לנו: "התפוזים התפוזים/ טובים באלף אחוזים/ מן הזהב הנעלם/שמחפשים פה לחינם". ולמי שאינו יודע, זו הגירסה המקורית של השיר, שאנו מפזמים. מתברר לנו, חברים יקרים, שתפוח זהב הוא הזהב האמיתי.