הכל החל כשצמד הכותבים רמי דנון ואמנון לוי ישבו לכתוב תסריט להצגה המצליחה שלהם "הצמה של אבא". מפה החל פתאום לנבוע מעין של זכרונות ילדות של לוי, שילדו מחזה חדש, מטלטל ומרגש. במרכזו שאלות נוקבות על חשיבות קשר הדם בין אנשים, מהי מהות הנישואים, וכמה חשוב לא להסתיר סודות, כי בעטיה של ההסתרה תיוולד הטרגדיה.
ציפי פינס בחרה ללהק את זאב רווח לתפקיד האב, אלברטו, שמגיע מארגנטינה לאחר שעזב כאן אישה ושני ילדים לפני 40 שנה. למה חזר? מה תעולל חזרתו? מה רוצה כל-כך השכנה אדל (תחיה דנון הנהדרת) לספר לאלברטו, שיהפוך לבסוף בפעם השנייה את הקערה על פיה? רווח - השחקן האולטימטיבי, שלרבגוניותו אין מתחרה על בימותינו, הואיל להיכנס לתפקיד המאתגר במשחק רב-עוצמה, כשהוא ענק גם בכובשו את הרצון לגלות את האמת, ובמלחמה הפנימית שבו.
אך להצגה הנהדרת הזו חוברים עוד כמה שחקנים שגורמים לנו להתרגש. יורם טולדנו (כבצלאל) עם הרקע של כיכוב כאותלו, כקומיקאי, ככוכב ב"חטופים" ומה לא - הוא הבן שננטש בילדות, ולא יכול לסלוח לאביו על כך. דווקא רעייתו ובת דודתו, (חנה אזולאי הספרי, שחקנית רגישה במשחק נוקב) מקבלת את הדוד שלה בחמימות. כך גם שמעון מימרן, שנשוי לאחותו של בצלאל (נעמה שפירא) מעניק את הצד המחייך בהצגה, באתנחתות הקומיות, ובתכונה שלו לפשר בין הניצים, ובכך לגרום להרמוניה.
לא נפרט את סערת הרגשות שכולם מביעים ולמה, כשהבולט בכולם הוא יורם טולדנו, בעוצמת הרגשות הטהורה, וכיצד הדרמה מתגברת וגורמת לקהל זעזוע. את ההצגה הזו שביים רמי דנון בצורה שמשאירה לך בקושי אפשרות לנשום, בגלל המתח שעולה, אותה חייבים לראות. זה נתח חיים לא רגיל, שאולי לא קורה כל יום, אך כשזה קורה - זו הטרגדיה בהתגלמותה. כמו טרגדיה יוונית קלאסית.
שאפו לבית לסין, שמעלה הצגה ישראלית כה משובחת, ובליהוק הנכון.