מזה יותר מ-5 שנים שאני מתכתב עם כל הרשויות המתאימות, לגבי הצעה פשוטה, יעילה וחסכונית שיכולה לצמצם ולהוריד את מפלס הקטל בדרכים. הגופים השונים - המשטרה, הפרקליטות, משרד התחבורה, המועצה לבטיחות בדרכים, עמותת אור ירוק - עונים בחביבות ומעבירים את האחריות מן האחד לשני. התוצאה - לא נעשה דבר.
במאמרי בנושא זה -
"רישיון לרכב - כמו לאקדח" - פירטתי בהרחבה את ההצעה ואת המקרים הרבים בהם תאונות הדרכים נגרמו עקב רכבים עם ליקויים בטיחותיים שלא נבדקו, לא דווחו ולא נמצאו בזמן. את המקרים בהם נהגים פרועים בעלי הרשעות רבות ומגוונות בתחומי הבטיחות בנסיעה ובסיכון חיי אדם ממשיכים לנהוג בכבישים, במפלצות רכב ענקיות, עם חריגות משקל, נהגים שעובדים הרבה מעבר לשעות המקובלות על-פי חוק, בחלקם עצמאים, כדי להרוויח יותר וחלקם שכירים, כדי שלא יפוטרו - בכל מקרה, אליהם, אל נהגים מסוכנים אלה, המשטרה, משרד התחבורה, המועצה לבטיחות בדרכים והעמותות למיניהן לא מגיעים או לא מגיעים בזמן. אסור להתעלם כמובן מגורמי סיכון נוספים, כמו תשתיות, כבישים אדומים וצמתים מסוכנים.
הגורם האנושי - כמו נהיגה במהירות מופרזת, עקיפה מסוכנת, חוסר סבלנות, הסחת דעת על-ידי טלפון סלולרי, ביצוע שיחות, שליחת מסרונים, משחק בכפתורי הרדיו; ולגבי הצעירים - נהיגה בשכרות, תחת השפעת כדורים וסמים, ואדישות וזלזול בחייהם ובחיי אחרים - יש דברים ששום גורם ממשלתי יכול למנוע, אלא רק הסברה, חינוך, הסברה נוספת ואכיפת חוק קשה בצורת עונשי מאסר, שלילת רישיונות ותשלום פיצויים כבדים יכולים. אבל מאידך-גיסא יש הרבה גורמים, שבטיפול נכון, אינטנסיבי ואפקטיבי, יכולים להוריד ולצמצם את מפלס התקלות ועל-ידי כך גם את מפלס הקטל בדרכים.
ברור לי, שטיפול מעמיק ורחב דורש תקציבים ומלחמה על תקציבים. ברור לי, שלא כל שר תחבורה מוכן בנפש חפצה להתגייס כולו למשימה לאומית זו, שהרי משרד התחבורה לא נחשב כתיק נחשק, ולכן יש פוליטיקאים שלא רוצים "לעשות גלים" ומחכים לתפקיד הבא.
לא כך היה צריך לנהוג
שאול מופז, שהיה רמטכ"ל, שר ביטחון ואיש צבא מנעוריו. לאורך כל הקריירה שלו חיי אדם היו חשובים ויקרים לו, ועליו היה להוכיח זאת גם עכשיו, כאשר היה שר ביטחון ורמטכ"ל הכבישים. דיבורים והבטחות יש מספיק, צריך הוכחות בשטח. לא כך צריך לנהוג גם שר התחבורה הנוכחי ישראל כץ, שגם אליו פניתי.
התאונה המחרידה (מיום 11.8.07) בה משאית מחצה מכונית פרטית על כל המשפחה וילדיה, על-ידי נהג בעל 195 הרשעות, שעדיין נוהג בכביש, היא בלתי מובנת. לנהג זה, מבין 195 הרשעות יש הרבה הרשעות בעלות גוון וסיכון בטיחותי הקשורות לנהיגה. עם עבירות כמו מהירות מופרזת, חציית רמזור באור אדום, אי-עצירה בעצור, עקיפה בשוליים, נסיעה עם משקל יתר, דיבור בטלפון נייד, פסילת רישיון הנהיגה מספר פעמים - כולן עבירות של סיכון חיי אדם ורכוש - השאלה היא, איך נהג כזה, שהוא "פצצה מתקתקת", ממשיך עדיין לנהוג ומחזיק ברישיון בר-תוקף? יש רבים כמותו, אך תשובה מוסמכת אין.
אין ספק שגם המשטרה, הפרקליטות ובמיוחד בתי המשפט תרמו את חלקם לתאונה הספציפית וגם לרבות אחרות, זאת על-ידי מתן עונשים קלים, אי-שלילת רישיון לתקופה ארוכה, ביקורת חוזרת, ערעור על קולת העונש אם צריך והורדת הרכב והנהג מהכביש. השופטים שנתנו הזדמנות שוב ושוב לנהגים המסוכנים לחזור לכביש צריכים לעשות חשבון-נפש לאור הטרגדיה ההיא שנגרמה. העונשים של בתי המשפט לתעבורה או בתי משפט השלום, בהתייחס לתאונות דרכים, לפגיעה באנשים וברכוש, הינם בסדר גודל לא מרתיע ויש בהם אלמנטים של זלזול ואדישות כלפי חיי אדם.
יש להתייחס לתאונות כאל "פיגועים אזרחיים", שהרי יותר אנשים נהרגים ונפצעים קשות מתאונות מאשר מפיגועי מחבלים ומתאבדים, אך אין תגובה ממשלתית וציבורית הולמת. המקרה בו נמחצה ונמחקה משפחה שלמה, המקרה בו בחור צעיר שתוי ומסומם הרג שישה אנשים בצומת גינתון ששבו מעבודתם, וכן את אחיו התאום שהיה איתו במכונית - מקרים אלו אינם חריגים וכבר היו תאונות כאלה בעבר. כמובן, שאחרי כל תאונה מזעזעת כזו, יש תגובה ציבורית רועמת כולל גופי האכיפה, אך זה עובר מהר וחוזרים לשגרה.
