דילמה תהומית
'צעדת שליט' המונה אלפי צועדים מצביעה ברגליה: לשחרר את גלעד שליט גם במחיר כניעה לסחטנות כואבת ביותר של אויבנו האכזרי - החמאס. הדילמה ברורה לכל, ואינני מקנא בסערות הנפש של ראש הממשלה, שריו ויועציו, הנאלצים לקבל החלטה, ולא רק לדבר או לצעוד. לנו, אזרחים פשוטים, נותר רק להביע את עמדתנו בהיותנו ישובים בניחותא בסלון ביתנו, ליד המקלדת וכוס קפה...
בגיליון 'שבת בשבתו' לחג החירות תשס"ט פרסמתי עמדתי דאז, וזו לשוני:
- "לאחר התלבטות קשה אני מצרף דעתי למחייבים שחרור גם במחיר מופקע, כולל שחרור כאלו ש'ידיהם דמים מלאו'. לאחר 1,000 ימים הגענו לקצה גבול הסיבולת ואין ברירה! לשחרר! כך אמרתי למשפחת שליט באוהלה הירושלמי, ואני שב ואומר באוזני הממשלה החדשה, המוצגת בדיוק ברגעי כתיבת השורות.
אבל, וכאן לב דבריי: אציע לחוקק חוק משוריין מפני בג"צ שמחבל אשר שוחרר בחילופי שבויים, אם ייתפס שנית בפעילות חבלנית עוינת (כולל סיוע בדרג ב') - אחת דתו להמית, ודת בני משפחתו לגלות וכל רכושם יוחרם! מי שקיבל את חייו החופשיים במתנה ושב ויורק בפני משחררו - בן מוות הוא! חוק כזה הוא הומניטרי, יעיל, צודק! ואפילו ה'עולם' יבין".
לא להיכנע היום!
למרות שעמדתי העקרונית לא זזה ממקומה, ולמרות שאלף הימים דאז תפחו לכמעט 1,500, ולמרות שנימוקי מארגני המצעד מאוד משכנעים - אני הקטן ממליץ למדינת ישראל, בצער רב וביגון קודר,
לא להיכנע ללחץ הצועדים, לא, לא עכשיו!
ואסביר-אבהיר: כאמור, אני בעד שחרור גם מחבלים אשר "ידיהם דמים מלאו", למרות הנתון המשכנע שהציג ראש הממשלה לפיו כ-50% (?) ממשוחררי הכלא שבים לשדות הטרור. אף על-פי כן, אני תומך בשחרור לא רק מן ההיבט ההומניטרי כלפי גלעד ומשפחתו, אלא בעיקר בשל מחויבות צה"ל לחייליו, ובשל חשש למוראל הלוחמים בעתיד. אני תומך בשחרור במחיר 'בשמים' גם אם חוששני שקטן הסיכוי שתתקבל ה'תרופה' שהצעתי (עונש מוות אוטומטי 'בפעם השנייה'), בשל יפיות הנפש של מחוקקינו ושופטינו.
אם כן, לְמָה אני מתנגד? - ל צ ע ד ה. ולָמָה אני מתנגד - בשל משמעותה:
כניעה ללחץ התנפלותי.
השראה מן המשט
לצערי הרב וליגוני הקודר, הצעדה מזכירה לי 'רעיונית' את ה...משט לפריצת הסגר על חופי עזה. לצערי הרב וליגוני הקודר, המשט הצליח לסדוק (ולהבקיע?) את הסגר וממשלת ישראל התקפלה בעקבותיו, והדברים ידועים. לצערי הרב וליגוני הקודר,
חוששני שמארגני הצעדה שאבו, במודע או בתת-מודע, השראה מן המשט, בציפייה להכנעת הממשלה בשיטה רעיונית דומה. אם אומנם הממשלה תיכנע שוב, תיחשף תורפתה לעין כל: אי-עמידות מול לחץ אגרסיבי.
לפיכך אני מושיט יד אוהדת ומחבקת למשפחת שליט וקורא באוזניהם, ובאוזני מארגני הצעדה והתקשורת המלווה (ויש אומרים היוזמת): הרעישו את הממשלה בכתבות מרגשות, במאמרים מנומקים, בראיונות משכנעים, בגיוס אישים לתמיכה בדרישתכם הצודקת (אני מצטרף!), בארגון עצומות, אבל הימנעו ממה שנראה כלחץ, כ...משט.
ובאוזני ממשלת ישראל אקרא:
היכנעו לסחטנות החמאסית, אך לא עכשיו! אל תיכנעו ללחץ חיצוני; טורקי, בינלאומי או, להבדיל, לצועדי שמאל-ימין (תרתי משמע) יקרים. גם אם עלינו לשחרר מחבלים רבים בתמורה לפדיונו של גלעד שליט, אין לעשות זאת כתוצאה ישירה מלחץ בינלאומי (כדוגמת ה'משט'), ולא פחות גרוע - כתוצאה מכניעה לדעת הקהל הישראלי הנרגשת, שאיננה תמיד מחושבת עד הסוף.
