בדורות קודמים עבירת מין כלפי אישה הוגדרה מנקודת מבט גברית פטריארכלית - החוק לא הכיר בזכות האישה על גופה, ואינוס אישה נתפס כעבירה כלפי "הבעלים" של האישה, היינו, בעלה. על-פי החוק המקראי, גבר אשר אנס אישה ביצע עבירה כלפי אביה ו/או בעלה, ועל כן היה צריך לשאתה לאישה (בכדי למזער את הבושה שתגרם בכך שבתולה קיימה יחסי מין שלא במסגרת הנישואין) או לשלם מוהר לאביה. בימים עברו - גבר שאשתו נאנסה היה זכאי לתבוע את האנס לדין, לא משום פגיעה ב
כבוד האישה, אלא משום פגיעה בכבודו הוא. זכות האישה על גופה, כזכות נפרדת, בלא כל קשר ל"בעלות" הגבר עליה, לא הוכרה במשפט. אך ורק בשנות השבעים של המאה העשרים, עם הגל השני של התנועה הפמיניסטית, החלה מערכת המשפט לתפוס עבירות מין מנקודת מבטם של נשים - שהיו והינן מרבית הקורבנות של עבירות אלו.
עבירת מין החלה להתפס כעבירה של חילול
האוטונומיה האישית של האישה ושל פגיעה בכבודה ופרטיותה. במקביל - בעוד שבימים עברו גבר היה רשאי לאנוס אישה - ובתנאי שהוא נשוי לה כדין, שורה ארוכה של מדינות החלו לאסור אינוס אישה בידי הגבר שנשוי לה.
"קבוצות המודעות" שהוקמו בידי הגל השני של הפמיניזם, קבוצות אשר במסגרתן התכנסו נשים לדון בבעיותיהן האישיות בכדי לגלות את 'טביעת האצבע החברתית' בבעיות "אישיות" לכאורה אלו ("האישי זה הפוליטי"), העלו למודעת את תופעת ההטרדה המינית כביטוי נוסף של הדרת נשים מן המרחב הציבורי (אישה שחשופה להטרדה מינית במקומות ציבוריים לא תחוש בנוח במקום עבודתה ו/או ברחוב); עבירת ההטרדה המינית נחשבת לעבירת המין הראשונה אשר הוגדרה מתוך קונטקסט של חווית חיים נשית - בידי נשים - וזאת להבדיל מעבירת האינוס אשר הולדת-הגדרתה בעולם עתיק פטריארכלי בידי גברים כפשע, כאמור לעיל, כלפי הגבר שהוא "הבעלים" של האישה, ורק בעקבות המודעות שחוללה התנועה הפמיניסטית, 'מוגדרה', והוגדרה מחדש בהתאם לניסיון החיים הנשי.
המשפטנית הפמיניסטית, פרופ' קת'קין מקינון, גרסה כי מערכת המשפט הותוותה ונולדה בעולם שנשלט על-ידי גברים ועלתה בקנה אחד עם ניסיון ועם חווית החיים שלהם, תוך התעלמות מחווית החיים וצרכי הנשים: כך לדוגמה עבירת האינוס הוגדרה במשקפיים גבריות, באופן כזה שרק אקט מיני אשר כולל "חדירה" ייחשב לאונס, וזאת משום שכזו היא התפיסה הגברית לגבי יחסי מין, תוך התעלמות מאמצעי כפייה מינית אחרים, שאינם פחות פוגעניים ומשפילים.
תפיסת העולם הליברלית שהולדתה בעולם מושגים וחוקים שהותווה דרך הפריזמה של חווית החיים הגברית קידשה את
חופש הביטוי ואת
חופש העיסוק ומכאן התפיסה של פורנוגרפיה ואף זנות כחלק מ"חירויות" אלו.
רק חלחולו הקול הפמיניסטי הרדיקלי לשיח המשפטי עוררה את עולם המשפט לתפוס פורנוגרפיה וזנות כביטויים לניצול, שליטה והשפלה של נשים בידי גברים, ובמקרה של הפורנוגרפיה - כאמצעי חזותי אשר מעודד תפיסות של אלימות כלפי נשים, ולא כ'אחת מדרכי חופש הביטוי/עיסוק' גרידא.
השיח הפמיניסטי הסב את תשומת ליבה של החברה לניצול ולהשפלה הכרוכים בפורנוגרפיה וזנות ולעצם העובדה שנשים המגיעות לעיסוקים אלו, לרוב, מרקע של ניצול מיני בילדות, לרבות גילוי עריות, התעללות ועוני, והשתתפותן ב"תעשיית" הפורנוגרפיה והזנות אינה תוצר של 'בחירה' מושכלת - כפי שהשיח הליברטני בוחר לראות - אלא של מצוקה ושל ניצול אשר ממחוזרים, משוחזרים ומועצמים בתוך "תעשיה" זו.
לשיטת מקינון, יש לקרוא מחדש את מושגי היסוד המשפטיים אשר מכוננים את ההוויה החברתית לאור חווית החיים וניסיון החיים הנשי: אין להסתפק, לשיטתה, ב"שוויון" ניטרלי ואריסטוטלי, אשר מקנה "שוויון לשווים" בלבד, משום שתפיסת שוויון זו דורשת מנשים להידמות לגברים, כתנאי מקדמי לזכותן לשוויון; כן לשיטתה, אין לראות את הזנות והפורנוגרפיה דרך עולם המושגים של "חופש עיסוק" ו"חופש ביטוי" שכן "עיסוקים" אלו רומסים את כבוד האישה, מחפיצים אותה, מקרבנים אותה וכרוכים באלימות קשה כלפיה, ואינם יכולים להתפס קונספטואלית במסגרת "חירויות" אלו, שכן במהותם הם משעבדים את האישה.
בעשורים האחרונים, עקב פעילותם הערה של ארגוני-נשים פמיניסטים, השקפת העולם הפמיניסטית וקודי השיח שלה חודרים יותר ויותר אל מערכת החוק והמשפט: כך לדוגמא, בעוד שבימים עברו קבע החוק כי אונס יוגדר כך אך ורק אם הנאנסת גילתה 'התנגדות פיזית ממשית', כיום החוק תופס מעשה אונס כיחסי מין בניגוד לרצונה של האישה, כל עוד הביעה התנגדות, גם מילולית וגם ב'שתיקה אילמת' כמו במקרה האונס בשמרת, שם קפאה הנאנסת מפחד ובעתה, בזמן שחבורת האנסים ביצעה בה את זממה.
השופט חשין קבע שלא יתכן כי חבורת נערים בוגרים תסבור כי נערה מבועתת אשר נכנעת להם תחת סחיטה באיומים, יכולה "להסכים" לקיום יחסי מין עימם - אך ורק משום שלאחר ששברו את רוחה, היא הפכה ל'בובה ממוכנת' מבועתת מפחד אשר אינה מעזה יותר להתנגד.
בעוד שבעבר, תפיסות פטריארכליות ולפיהן, בעוד שלנשים "צנועות" ו"חסודות" שמורה הזכות על גופן, הרי שנשים אשר מימשו את החופש המיני שלהן, ועל כן, מכוחן של תפיסות מוסרניות וצדקניות, נתפסות כ"מופקרות" אשר "הגיע להן" להיאנס, ועל כן חקירה נגדית בדבר "עברן המיני" תחשוף את "קלונן" ו"תזכה" את האנס, הרי שכיום החוק אוסר על חקירה נגדית של קורבן עבירת מין בדבר עברה המיני. עם השנים, עם כן, מתקדמת מערכת המשפט ומתאימה את החקיקה המתיחסת לעבירות מין לסיטואציה הנשית ולחווית החיים הנשית כתוצאה מעבירות מין, תוך התאמת החקיקה בנושא לערך כבוד האדם וכבוד האישה בפרט.
האיסור לחקור נאנסת בדבר עברה המיני משקף תפיסה ולפיה לכל אישה, גם זו אשר בחרה לקיים יחסי-מין עם גברים רבים, הזכות לסרב לקיום יחסי מין, וזאת במסגרת זכותה על גופה. גם חוקים המכירים ב"זכות הקורבן" להביע עמדתו בהליך המשפטי משקפים תפיסה-מעצימת נשים, שכן קורבנות עבירות מין נאלצו להיות פסיביות במהלך התקיפה המינית, ופסיביות שנכפית עליהן במהלך ההליך המשפטי, בו אינן "צד" להליך אלא אך ורק "עדות"- מעין אובייקט המסייע לתביעה להרשיע את האנס, משחזרת את תחושת חוסר האונים - ועל כן מתן אפשרות לקורבן עבירת מין להשמיע את קולה בהליך המשפטי - מהווה כלי מעצים אשר מתקן את חווית איבוד השליטה וחוסר האונים של הפגיעה המינית.
במובן זה, של אימוץ תפיסות עולם פמיניסטיות המכירות בצורך לכונן חקיקה המתחשבת בחווית החיים הנשית - הכנסת ה - 18 הייתה חרוצה במיוחד, ושורה ארוכה של הצעות חוק, הן בתחום
התיישנות על עבירות מין והן בתחום אופן הסיקור של עבירות מין, כמו גם בהקשר של העיסוק בזנות, שגם הוא פן של עבריינות מין במסווה של "חופש עיסוק" - מציגות שחר חדש של הבנת בית המחוקקים את תופעת התקיפה המינית מנקודת מבטם של הקורבנות. כך לדוגמה השכילה הכנסת ה - 18 להבין כי עבירת מין אינה "ככל עבירה", שכן עבירה זו כרוכה בחילול עצמיותה של הקורבן, ברמיסת כבודה, בהשפלתה, בביזויה, ובאלימות כלפי המובן העמוק ביותר של מהותה, ועל כן, כל קורבן של עבירת מין זקוקה לפרק זמן ניכר, מעבר לפרק הזמן אשר המשפט הליברלי מכיר בו כ'מספיק' לכינון תביעה, לצורך גיבוש תביעתה, על כל הקשיים הנפשיים והחברתיים הכרוכים בכך: על כן מספר הצעות חוק של הכנסת ה - 18 עוסקות בהארכת תקופת ההתיישנות לקורבנות עבירות מין ו/או הטרדה מינית.
הצעות חוק אחרות נוגעות לזכות קורבן עבירת המין לפרטיות, לזכותה להשמיע קולה בהליך המשפטי, לזכותה לנגישות להליך המשפטי ולהעצמה במסגרתו, ועוד. הנה מקצת הדוגמאות של כנסת אשר שמה לה למטרה לגונן על נשים מפני אלימות מינית:
