בחודשים האחרונים נדמה שאנחנו עוברים מקטסטרופה מוסרית אחת לשנייה בתדירות יומיומית ובכל תחומי החיים. מרצח ילדים ע"י הוריהם עברנו לתאונות דרכים בתחום הפגע וברח, חזרנו למצעד לשחרור גלעד שליט, המשכנו עם קציני צה"ל ו
פשעי מלחמה, לינצ'ים על חוף הים, אנשי ציבור והטרדות מיניות/נדל"ן/מינויים, ההשתלטות על המרמרה, המאבק בנושא ילדי העובדים הזרים, שוטר נשלח לכלא לאחר הרג גנב מכוניות וחוזר חלילה.
כל אחד מהנושאים הללו מהווה חומר נפץ בתחום שונה בחיינו, מקור לויכוחים ציבוריים סוערים וכולנו בעלי דעה בכל אחד ואחד מהם. עם זאת, המעבר התזזיתי מנושא לנושא מקשה על למידה והתעמקות אמיתית בכל נושא כדי להגיע לבירור. כמעט ושכחנו כבר מה היה האירוע הקודם ועוד לא עיכלנו את כל אחת מהפרשיות האלה בנפרד. האם בראייה כוללת הגבולות בין סוגיות המוסר השונות מיטשטשים וסולם הערכים השתנה?
עם ישראל נבחר להיות עם סגולה מכל העמים, וכפי שמשתקף בימים אלה נראה שארגונים מסוימים, המקבלים תמיכה תקשורתית מוחלטת, מפרשים זאת בשאיפה קיצונית להגן בכל מחיר על מי שמצטייר כחלש. מובילי המאבק נגד גירוש העובדים הזרים עושים כבר זמן רב שימוש נכון מבחינתם במסחריות המדיה הגורמת לכל סיפור להיצבע מיד בצבעים עזים - זה האיש הטוב, זה האיש הרע. אבל כשלא שמנו לב, המאבק למען העובדים הזרים איבד את הקונטקסט האמיתי שלו. הוא הפך למאבק תקשורתי דמגוגי נרחב למען ילדי העובדים הזרים. ההורים שלהם שעברו על החוק נשכחו. ככה בדיוק מפספסים את העיקר.
מדינת ישראל היא מדינת הגירה וכמו מדינות אחרות מביאה באישור
עובדים זרים שהם במקרה גם הורים או הופכים להורים בעת שהותם פה. מדיניות ההגירה של ישראל אינה מהחמורות בעולם, אך על-פי חוק חשוב להזכיר - עובד זר שהגיע באופן לא חוקי, או שפגה אשרת העבודה שלו יכול וצריך להיות מגורש מהארץ עפ"י חוק, גם אם יש לו ילדים קטנים שמצטלמים יפה לטלוויזיה ואומרים בעברית צחה שהם רוצים לשרת בצה"ל. מה שצילומים כאלה מעידים הוא שהורי הילדים האלה והארגונים המסייעים להם ניצלו אותם על-מנת לנצל את טוּב המערכת. הרי אם מישהו מאיתנו היה נוסע לעבוד בחו"ל, הוא לא היה מעלה על דעתו שהוא יכול פשוט להישאר לתמיד. אך כיום זה ממש לא פוליטיקלי-קורקט להתנגד להשארת העובדים הזרים. ואיך זה שלא שומעים אף מילה דווקא על הפליטים מסודאן ואריתריאה?
כל שנה יותר ויותר זרים מעוניינים לבוא לארץ, או נכנסים ללא אישור ומנצלים פרצות בחוק. בדומה למדינות אחרות, אי-אפשר ואסור שמדינת ישראל תאשר כניסה מלכתחילה או שהות בדיעבד לכל מי שמעוניין לבוא אליה. קיימת מדיניות הגירה שכנראה ויש בה חורים הדורשים תיקון. זה העיקר. כל האנרגיות הללו של הפעילים, התקשורת ואנשי הציבור כרגע מושקעת במאבק סרק נקודתי במקום לבוא ולתקן את המצב בצורה רצינית ויסודית: מהם הקריטריונים להכנסת זרים ומה הקריטריונים לגירושם.
להבדיל אלף הבדלות, כאשר הגיעה עליית יהודי אתיופיה, היה נחמד לקלוט אחים שלנו שעשו עלייה, אבל את רוב העולים שיכנו בשכונות נחשלות ובבתי הספר של אותן שכונות, ורק מעטים יחסית באו לבתי הספר הטובים. אנחנו מאוד הומאניים כלפי זרים, "שיישארו, שיהיו עבדים שלי, אבל שימו אותם במקום שלא ילכלך את החצר האחורית שלי". די, די לצביעות הזאת. בסוף לא יהיה עוד מקום במובלעת הזרים הענפה של דרום תל אביב ובמובלעות קטנות במקומות אחרים בארץ.
דיונים בתחום המוסר הם חשובים כיוון שהם יכולים להביא לשיפור החברה ויש להם נטייה להיות בעלי השלכה רחבה על החיים שלנו ולא רק לפתרון במקרה נקודתי. אך בבואנו להתמודד עם סוגיה בעלת השלכות מוסריות חשוב ראשית להיות מפוקסים על תמונה בהירה של הנושא הנידון, לחשוב על ההשלכות לכאן ולכאן, להפנות את קולות המחאה לכתובת הנכונה ובמידת האפשר להציע פתרון - ממש לא טריוויאלי בימינו.
עידן האובייקטיביות נגמר מזמן. גם אצל אלה המצהירים לאחרונה ש"רק עיתונות חופשית היא עיתונות אמיתית", לכולם בסופו של דבר בעלי הון המשפיעים על האג'נדה כי יש להם מה להרוויח או להפסיד ממנה, או לחילופין בוסים האוהבים דעות הדומות לשלהם. קיימת תמיכה גורפת של אמצעי התקשורת בארגונים התומכים בפורעי חוק אלה וקול המתנגדים הס מלהזכיר. אך אם הם היו מעוניינים לעשות את עבודתם נאמנה היה עליהם לשים את הדגש בנושא החקיקה ולקרוא לכנסת לפעול לחקור את הנושא ולבצע תיקונים בחקיקה לטובת הפעם הבאה בה יגיעו עובדים זרים עם או בלי ילדים. מופלא בעיני עוד יותר שגם לאחר החלטת ממשלה ושר הפנים בנושא עדיין ממשיך הלחץ התקשורתי, ומכאן אני למד שלא היה מדובר כאן מלכתחילה ברצון לביקורת בונה, אלא שהעיקר והטפל התערבבו עם בעלי אינטרסים.
יש לנו עם נהדר בעל מודעות חברתית גבוהה ורצון להדדיות, אין עוד עמים כאלה ואני גאה להיות חלק מעם ישראל שאלה אנשיו, אך חשוב לתעל את המאבק הציבורי לאפיקים בונים ולא לתת למניפולציות מסחריות להשפיע עלינו.
אמצעי המדיה צריכים לסייע ליצירת תמונת מציאות רחבה שתמיד יש בה יותר מקול אחד, אחידות תקשורתית הוא דבר מסוכן, והמחוקקים צריכים לזהות שדיונים ציבוריים כה סוערים מעידים על פער חקיקתי שיש לפתור אותו בסיוע אנשי המשפט.
