לפי אחד הנרטיבים הבולטים של הדור שחווה את מלחמת יום הכיפורים מקרוב כאירוע טראומתי, מותם של הלוחמים במלחמה ההיא, לפני 37 שנה, היה לשווא. היה כמובן נרטיב נוסף שהאדיר את כוחו של צה"ל על ש"הצליח להפוך את הקערה על פיה" ולהסיג את המלחמה לשטח האויב, ועוד נרטיב שסיפר שניצחוננו, למרות ההפתעה והמכה שחטפנו בתחילת המלחמה, היה פועל יוצא של היותנו עם בחירה, הניצל תמיד בנס מכל אסון ושבר. אך הנרטיב המרכזי מדמה את המלחמה לתופת ואת קברניטי ישראל, בני הדור ההוא, ל"עוקדים" בלתי נלאים.
הדור שהמלחמה ההיא עיצבה אותו הלך ובגר וכיום מחזיק במרבית עמדות המפתח במגזר הציבורי והפרטי כאחד. האם יש לדור זה משנה-סדורה? האם יש לו מה להציע, והאם האג'נדה שהוא מציע מחדשת במשהו את המוכר והידוע? כשקוראים או מאזינים לדברים שנאמרו לרגל יום הזיכרון ה-37 לחללי המלחמה ההיא, נדמה כי פרט לרשימה הולכת ותופחת של לקחים מאותו שדה קרב, התבטאויות ציניות וחשדנות כלפי מה שהתרחש לפני המלחמה, בזמן המלחמה ואחריה, תוך הבעת יחס בוטה כלפי מי ששלח אותם ל"תופת של המלחמה הארורה ההיא", אין הם מציעים אג'נדה של ממש, מסגרת רעיונית משל עצמם, או משנה-סדורה וקונקרטית המחדשת משהו.
ערעור סמכותם של בני הדור הקודם מלווה במשך 37 שנה בדבר אחד בלבד: ספקנות כלפי השקפת העולם של הדור הקודם - על מהות הציונות (ערעור שהפך להתכתשות לאחרונה בעד או נגד הפוסט ציונים), על זכותנו על ארץ ישראל, על היחסים בין ישראל ובין העם היהודי, על מהות היהדות וכיוצא באלה.
מאז שלהי 1973 גיבש דור המלחמה ההיא סגנון ביטוי בוטה והפגנתי כלפי ייצוגיו של הדור המבוגר ממנו, מהסוג שאינו חס על בני הדור שלפניו. אך בעוד שלדור הקודם היה חזון ברור והשקפת עולם עצמאית משלו, שלוחמי מלחמת 1948-9 היו חדורים בה בכל רמ"ח איבריהם, אי-אפשר להצביע על תהליך דומה שעברו בני הדור של מלחמת יום הכיפורים - צעירים בגילאי 30-20, שהיו בשלב בחיים שבו מתעצבות עמדות והשקפות משום שזה הגיל שבו מסוגלים בני האדם לפתח חשיבה מופשטת, ולקלוט השקפת עולם פוליטית.
חמי שלו, הכותב במהדורת השבת של "ישראל היום", ומאוד מוערך בעיניי, משלב במאמרו (17.9.10) דברים לזכרו של חבר טוב. באמתחתו אין בשורה חדשה. חיפשתי. מה שיש בכתבתו למכביר הן מילים המקטרגות על בני הדור הקודם: "מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה של 'הדור שלי', שנולד אחרי קום המדינה להורים בוגרי תש"ח או ניצולי שואה וחי בצל החוויות והטראומות שלהם... למד בסוף היסודי או בתחילת התיכון בתקופה ההרואית של מלחמת ששת הימים, והתגייס בתחילת שנות ה-70 מתוך אמונה נאיבית בצדקת הדרך ותושיית המנהיגים...".
גם
יעקב עמידרור ("ישראל היום", 17.9.10) מעלה על הכתב רשימת לקחים שהפיק מהמלחמה ההיא, אך אין הוא מחדש דבר: "לקחים חשובים מן המלחמה: ראשית, אסור להיות שאננים. כל תשובה יש לבדוק בספקנות, כי רבות מהן ניתנות מתוך ביטחון עצמי מופרז. הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט 'אל תדאגו, יהיה בסדר...'. יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו... עבור בני דורי מלחמת יום הכיפורים היא מלחמה שעוד לא מוצו לקחיה, עוד יש מה ללמוד ממנה...".
כנ"ל
עוזי דיין: "היום, 37 שנה אחרי המלחמה ההיא, חיוני לחזור ולשנן את לקחיה כיוון שעולמנו חוזר לאי ודאות מזרח-תיכונית... נכון, אסור להתכונן למלחמה הקודמת, ולמדנו גם את מגבלות הכוח, אבל גם אסור לשכוח את לקחיה של מלחמה, שלולא כוחנו היינו מאבדים בה את ארצנו, את מולדתנו ואת בית אבינו... שני לקחי נכס צאן ברזל: הצורך להיות תמיד חזק ומוכן. שנית, לאמונת הלוחם ולטריטוריה חשיבות ראשונה במעלה".
כך נראים גם דבריו של
ח"כ זבולון אורלב: "המחדל שהעמיד את מדינת ישראל בפני סכנה מוחשית נבע מרפיון ומביטחון עצמי שאין לו כל בסיס. נכון שמאז נבנו מנגנונים רבים שימנו דעת יחיד בהכרעה לאומית, כמו המל"ל, אגפי המודיעין ומשרד החוץ, אבל הלקח הבסיסי הוא שלעולם מדינת ישראל לא יכולה לקחת סיכונים וההיערכות שלנו צריכה תמיד להיות על-פי התסריט הגרוע, לא האופטימי. כך צריך להתייחס לסכנה הגרעינית האירנית או לאיומי הטרור הג'יהאדי או לאיומים הסוריים".
אילו דור המלחמה ההיא היה מעצב ומפנים השקפת עולם משלו ומציג לכולנו משנה-סדורה אלטרנטיבית, היה ברור לאן חותרים הגאי ספינתנו ולאן הם מוליכים אותנו. לא זו בלבד שיכולנו לומר שהמבול מאחורינו ולהשתחרר סופית מכבלי העבר, היינו גם פורצים ודוהרים קדימה בכל אותן סוגיות שבהן אנו תקועים כיום עמוק.
דור הולך ופוחת. דור המלחמה ההיא "תקוע" בשלב התחלתי של תהליך סוציולוגי שאמור היה להוביל אותם לידי גיבוש כ"יחידה דורית" שיש לה השקפת עולם משלה.
הטקס הממלכתי שהתקיים אתמול (19.9.10) בהר הרצל הוא הסמל בהא הידיעה לדלות הרוח של הדור. איש לא ייצג באזכרה ממלכתית זו את הממשלה בשל תירוץ נבוב שאומר שפרוטוקול הממשלה אינו מחייב השתתפות נציגיה בטקסים לחללי מלחמות ישראל. גם בטקס זה חזרה המנטרה מפיו של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, שאמר: "הלקח המרכזי של המלחמה הוא חובתנו שלא לשקוע באשליות נוחות, המתיישבות עם מאוויי הלב על חשבון העובדות. לא לשוב ולהתמכר לאיזו אשליה חדשה-ישנה, שהנה הגענו סוף-סוף אל המנוחה והנחלה".
ג'קי לוי ("ישראל היום", 17.9.10) מסכם את כל זה יפה, כך:
"נדמה לי שהישראלים הראויים ביותר לסליחה הם אלו שהיו בחורים צעירים בזמן המלחמה ההיא. דור ההורים שלי – היום הם בני 65 בערך – שלעולם לא חזרו להאמין במה שחונכו עליו.
המהלומה שספגו הדור הזה זרקה את ישראל לפינות החשוכות ביותר שלה – הציניות הגרגרנית חסרת הלב או הגבולות. ציניות של מי שחי על זמן שאול... דויד גרוסמן מדבר על תרבות חלולה... הכל נובע מאובדן האמונה והנאמנות לערך כלשהו, חוץ מהערך 'אל תהיה פראייר'. אל תוך הוואקום התפרצו בולמוס קניות, כרס של בורקס, רוגלעך ושניצל. מפלגת קדימה, ערוץ 2, נופשוני הכל כלול,
מכבי תל אביב כדורסל. החלטוריזם החוגג, הבוז לכל סוג של מקצוענות, חוץ מזו של יועצי תקשורת ועו"דים.
הסלידה מכל עמידה על עקרונות חוץ מעיקרון ההצלחה בכל מחיר – כל אלה לעניות דעתי, נולדו שם, בטראומה ההיא שטילטלה את המפרקת של היישוב העברי... מטבע הדברים
רוב הגאי השליטה של מדינת ישראל נמצאים בידיהם של בני אתו דור. הם בגיל הנכון והם יושבים בראש כל פירמידה, אף על-פי שלא ברור כמה רחב הבסיס שמתחת רגליהם... הם סוחבים משהו שהוא לא רחוק מהלם קרב קולקטיבי. לא כולם מקשה אחת, מובן שלא,
אבל חלק גדול מהם כבר לא מאמין בכלום... יש סיבות טובות לכעוס עליהם, לא חסרים נימוקים למה חייבים להחליף אותם מיד. הנה, עוד סיבה אחת לסלוח".
