בית המשפט (השופטת א' חיות) פירש סעיף בכתב התחייבות מצד מוכרת דירה כלפי בנק, שהלווה כספים לקונה הדירה לצורך רכישתה. על-פי אותו הסעיף, התחייבה המוכרת לרשום לטובת הבנק משכנתה על זכויותיה בדירה במידה שאלה לא תועברנה עד תאריך מסוים על שם הקונה, וככל שיוטל עיקול על המקרקעין. משלא הועברו הזכויות במועדן באותו המקרה (לאחר שהמוכרת והקונה ביטלו את הסכם המכר מבלי שהבנק עודכן על כך), וכן הוטל עיקול על זכויותיו האובליגטוריות של הקונה בדירה במסגרת תביעה אחרת שהוגשה נגדו, עלתה השאלה האם במצב כזה זכאי הבנק לאכוף את הסעיף הנ"ל על המוכרת, אף שהעיקול שהוטל התייחס לזכויותיו של הקונה בדירה ולא לזכויות המוכרת. בית המשפט השיב לשאלה זו בשלילה, וקבע כי קשה לקבל מצב בו הטלת עיקול על זכויותיו של הקונה מכוח חוזה המכר ייחשב ל"עיקול על המקרקעין" אליו כיוון כתב ההתחייבות. זאת, בהתחשב בתכליתו של כתב ההתחייבות, הצופה כל כולו פני קשייו של המוכר במובן זה שאין לו דבר עם הסיכונים שהבנק נוטל על עצמו בכל הנוגע ליכולת הפירעון של הקונה (הלווה). בית המשפט קבע כי בנסיבות שנוצרו הבנק אינו זכאי לרשום משכנתה לטובתו על זכויות המוכרת בדירה, והדגיש כי ככל שהבנק מבקש לפעול מכוח כתב ההתחייבות גם במצב בו הוטל עיקול על זכויותיו של המוכר, מן הראוי כי יכלול הוראה מפורשת בעניין זה בכתב ההתחייבות, נוכח ההשלכות מרחיקות הלכת שיש לכך על זכויותיו של המוכר. (הרכב: נאור, חיות, דנציגר)