אביגדור ליברמן נחשב לילד רע של הפוליטיקה הישראלית. החליפה של דיפלומט אינה תפורה עליו היטב. כולנו זוכרים את משחק הכיסאות המיותר עם השגריר הטורקי. ושוב, רק לפני כמה ימים שבר ליברמן את כל הכלים הדיפלומטים בהופעתו בעצרת האו"ם כאשר הציג את עמדתו הקיצונית שלכאורה עומדת בסתירה מוחלטת למדיניות הממשלה.
כך טוענת הדעה הרווחת בתקשורת ישראלית ה"קובעת". אלא שאין להיחפז ולזלזל ביכולותיו הפוליטיות של ליברמן. די אם ניזכר בדבריו של סגן שר החוץ
בנימין נתניהו שהתלונן: "נטפל אלי איזה רוסי שאני לא יודע מה הוא רוצה ממני". ליברמן הטירון במרכז הליכוד האמין כי אפשר להריץ את בנימין נתניהו לראש הממשלה. והוא צדק. לא במקרה מינה ראש הממשלה הטרי דאז את אביגדור ליברמן למנכ"ל משרדו. באותם הימים הביא המנכ"ל החדש את כל שרי הליכוד למצב רתיחה - כי ליברמן היה יותר נמרץ ויעיל מכל אחד מהם. אין צורך לפרט את כל פועלו - העסקי והציבורי - של שר החוץ, שמאדם כמעט אלמוני הוא עומד כיום בראש הסיעה השלישית בגודלה בכנסת, אשר בחבריה האלמוניים הוא שולט שליטה מוחלטת.
למה חותר שר החוץ בהצהרותיו?
הצעותיו המעשיות של ליברמן כי יש לשאוף להסדרי ביניים זהות באופן מפתיע לרעיון שבו תומך ד"ר יוסי ביילין. שניהם טוענים כי המסגרת הנוכחית של המו"מ אינה רלוונטית ועשויה להיכשל, ונדרש נתק מוחלט מן המציאות כדי לא להסכים עם עמדה זו. בהכירו את הכוחות הפועלים בעולם הערבי, התנגד ביילין גם לנסיגה חד-צדדית מחבל עזה, ביודעו כי בעזה ישתלט חמאס - ובכך יידחה פתרון ריאלי. והוא צדק.
גם עתה מתנגדים ביילין וליברמן למסגרת שהציב אובמה לשיחות - "הסכם שלום בתוך שנה" - דווקא כיוון ששניהם שואפים להצלחת התהליך, בעוד שדווקא הימין מעוניין שלא יהיה תהליך מדיני ושלא תקום מדינה ערבית ביהודה ושומרון. מכאן, שהצהרותיו של ליברמן כלל אינן של ימין קיצוני. כי מי שמתנגד לתהליך רבולוציוני - וזוהי בדיוק ההגדרה ההולמת את תוכניתו של אובמה - ותומך בתהליך אבולוצי, יש להחשיבו לפרגמטי. גם הרעיון של חילופי שטחים מאוכלסים אינו כל כך ימני. אילו הייתי ערבי, הייתי קונה רעיון זה המבטיח הקמת מדינת פלשתינית בנגב ובגליל - כמעט בגבולות 47'.
רק שנאה תהומית מעוורת את עיני השמאל מלראות זאת, ונוטלת מאנשיו כל יכולת לניתוח מפוקח. העיתונות המופקרת שלנו, כולל כלי התקשורת הממלכתיים, צרחו במשך כמה ימים על הצהרת ליברמן שמו"מ ישיר עשוי להיכשל. אך זוהי בדיוק גם התחזית של מחמל נפשם, אבו-מאזן, ושל כל פמלייתו.
חשוב להבין למה ליברמן מפרסם את הצעתו השכם והערב, כולל מעל בימת עצרת האו"ם. זו האחרונה, מכוונת ללא ספק לזירה בינלאומית. אם אבו-מאזן ומרבית שרי הממשלה הישראלית אכן צודקים בהערכתם בדבר כישלון של המו"מ הכפוי, או אז יתחילו בחיפוש אלטרנטיבות. והאלטרנטיבה - הסדר ביניים. השאלה המרכזית שמן הראוי היה שתידון בתקשורת היא איך בדיוק רואים ליברמן וביילין את תוכניתם להסדר ביניים. יש מקום לסמוך כי לשניהם יש מה להציע. אמנם, ההבדל בין שניהם הוא שביילין מבקש קודם כל את טובתם של הערבים ואילו ליברמן - את זו של היהודים. אך שניהם כאמור מעוניינים בהמשך התהליך. הסדר ביניים כזה יכול להיות טוב לערבים - כי הם מעוניינים להביא בכך לדימום איטי של ישראל ולהיחלשותה. על-פי הסדרי הביניים לא ייבנו כמובן שכונות חדשות ביו"ש, הכלכלה הערבית תצמח, יימשך התהליך של בניית מדינת פלשתין - שבדרך כעובדה מוגמרת שתכפה את עצמה יום אחד על מדינת ישראל. תוכנית שכזאת - ואפשר להוסיף פרטים שיהיו מקובלים על הערבים - מנוגדת בתכלית למטרות הימין ותואמת היטב את חלומו של ה"מרכז" הפוליטי.
והעולם שכבר שמע את הצעתו של ליברמן מעל הבמה הבינלאומית הגבוהה ביותר, יאמר: הברנש הזה צדק! הוא מבין פרק בפוליטיקה טוב יותר מנתניהו, הוא ריאליסט פרגמטי. הציבור הישראלי ינשום לרווחה - נמצאה הנוסחה הגואלת לדעיכה לא כואבת. כוכב חדש נולד.
