ישראל תוכל לשרוד כמדינה יהודית - טוען
בן-דרור ימיני במאמרו "הימין האנטי-ציוני", שפרסם לקראת יום הכיפורים התשע"א - רק אם לא תתנחל ביהודה ושומרון. ימיני אינו בודד באמונתו זו. כאחד מבכירי הכותבים, הוא מייצג קבוצת אנשי שמאל מפוכחים, שגילו ביום בהיר אחד כי אמונותיהם שווא: בני השיח הפלשתינים שלהם הם טרוריסטים, ולמסירת שטחים מחיר מוסרי כבד לא רק כלפי המתנחלים אלא גם כלפי הפלשתינים הסובלים מדיכוי נורא תחת "שלטונם העצמי". בכך התמוטטה השקפת עולמם: לא שלום ולא מוסר מצדיקים ויתור על חבלי ארץ. והנה, במקום להחליף את המסקנה עם התבטלות הנחותיה, יגעו ומצאו הנחות חדשות שתתמוכנה במסקנתם הישנה.
בבסיס השקפתו של ימיני - המקובלת על חלק מן המרכז הפוליטי ועל ה"שמאל הלאומי" - עומדת הטענה כי בביקורת האנטי-ציונית על ישראל ישנו גרעין של אמת. בלשונו, "יש שם גם העמדת מראה מול המציאות ההולכת ומתממשת לנו מול העיניים". גרעין האמת גלום בטענה כי מפעל ההתנחלויות אינו בונה את ארץ ישראל השלמה, אלא את "פלשתין הגדולה", כלומר, המדינה האחת הדו-לאומית בין הירדן ובין הים. וכך ימיני: "ישראל, במעשיה שלה, סיפקה לשוללי זכות קיומה את חומרי הגלם לתעמולה נגדה. משום שאם ישראל מספחת בפועל את שטחי יהודה ושומרון ומקימה כאן מציאות דו-לאומית, מה לה כי תבוא בטענות אל מי שמתנגד למדינה יהודית".
טרם נפנה לשאלת בירור מהותו של ה"סיפוח" שימיני מלין עליו, יש לשאלו, כמי שהשוואות בינלאומיות המוכיחות הטיה ואפליה כנגד ישראל הן לחם חוקו, היכן עוד מתנגד העולם לזכותו של עם כלשהו לשבת במולדתו ההיסטורית? ובמיוחד כאשר אדמותיו נכבשו על-ידי אימפריות פולשות - שוויתרו עליהן ועל-ידי מדינה תוקפנית שכבשה אותן באופן בלתי חוקי לזמן קצר (ירדן) ואף היא הסירה מהן תביעותיה כליל - ולאחר שאלה שבו לידיו למשך יותר מ-40 שנה? ייחודיות התביעה מן העם היהודי למסור את אדמתו מקשה מאוד לקבל שטענת הנגד אינה נשענת מראש על התפיסה כי לעם היהודי אין זכות לאומית מקורית ביו”ש. הרי עמים מגורשים רשאים, על-פי הדין והצדק, לשוב למה שנחשב כאדמתם. העובדה שיושבים על אדמה זו בני עם אחר אינה מעלה או מורידה מבחינת זכות המגורשים על מולדתם, בדיוק כפי שפולשים לדירה אינם מבטלים את תביעתו של הבעלים החוקיים. למעשה, סוגייה זו העסיקה את הציונים מאז תחילת הציונות, וכמעט איש לא כפר בזכות השיבה היהודית הכללית, למרות הימצאותם של ערבים במרחב זה. יתר על כן, לשיעורה של זכות השיבה היהודית אין אח ורע בתולדות העמים, העולם אף הכיר בכך וזכות עקרונית זו חלה ללא הבדל משמעותי על תל אביב, על ירושלים, על שילה, על חברון, על באר-שבע ועל עפולה, שכן זכות זו אינה נשענת על אירוע כלשהו במאה ה-20, אלא על ההיסטוריה היהודית כולה. במובן זה, השולל את זכותם של היהודים להתגורר בחברון, שולל זכותם גם בתל אביב.
אכן לא כל זכות, ותהיה רבת תוקף ככל שתהיה, יש לממש. אסור לציוני לוותר על זכותו ההיסטורית על חברון, שכן זכות היסטורית פחותה ממנה הקנתה לו את תל אביב, אבל הוא יכול לוותר על סיפוחה בפועל. אם לדברים עד כאן מסכימים ימיני ובני סיעתו, הגענו לשלב הוויכוח המעשי - מחיר מימושה של הזכות ליישב את יו”ש ביהודים.
זכות הצבעה לכנסת? לא תודה
המחנה של שוללי ההתנחלויות רחוק מלהפגין תובנות מרשימות בתחום המעשי. בחלוף זמן קצר בלבד מתבררות נבואותיו, אחת לאחת, כהבל וריק, ותפיסת המציאות שלו, הן באיומיו והן בציפיותיו, עלובה למדי. כך בעקבות ה"כיבוש" לא הפכה ישראל למדינה פאשיסטית ולא-דמוקרטית, היא מוסרית ודמוקרטית הרבה יותר משהייתה לפני 1967; היא לא מנצלת היום את הפלשתינים ככוח עבודה זול ועדיין היא פורחת; כל הנסיגות האחרונות - בניגוד להבטחות - הרעו את מצבה האסטרטגי של ישראל; השלום אינו כאן ולא מעבר לפינה, ועל המזרח התיכון החדש אין צורך להרחיב את הדיבור. אלא שלהט הנבואה של ימיני ושל בני סיעתו אינו נפגע ולו במעט מטעויות העבר הללו. אין הם מגלים משנה זהירות ואינם מהססים לרגע, שמא נבואתם הנוכחית, ואותה מסירת שטחים והחרבת התנחלויות שהם מציעים כאמצעי יחיד למניעתה, יתבררו שוב כמחדל וכטעות היסטורית, ויצטרפו לרצף המזעזע של שגיאות היסטוריות אשר גבו מחיר לאומי ומחיר דמים.
מהי אם כן תוקפה של הנבואה החדשה? ל"מדינה אחת גדולה" אומר ימיני, נגיע משום שההתנחלויות תגדלנה, ובהכרח היסטורי בלתי נמנע, מתוך לחץ פנימי וחיצוני, תקום מדינה אחת, יהודית-ערבית. ובכל זאת, משהו קלוש בהסבר. הוא אומנם מפחיד דיו, אך הוא מעט כללי מדי. חסר בו הסבר על האופן הממשי שבו יתרחש האסון, אותו פירוט שישכנע כי התסריט ריאלי. הנה למשל שאלות כבדות משקל שהשמאל מסרב להתייחס אליהן: האם תהיה ב"פלשתין הגדולה" כנסת אחת, ערבית-יהודית? כי אם לאו, אין היא באמת "פלשתין גדולה", ואם הן, משמע בוטלו הרשות הפלשתינית והזכויות הפוליטיות הפלשתיניות הנלוות לה. זהו אכן מאורע דרמטי, אך כיצד תוחרב הרשות? האם הפלשתינים יוותרו עליה, ועל האוטונומיה הנרחבת שלהם ויהפכו מיעוט פוליטי כדי לשלוח נציגים לכנסת ישראל? הרי הפלשתינים לא רק שאינם רוצים בביטול הרשות, אלא גם אינם חוששים, ולו במעט, שזו תהייה התוצאה מהגידול בהתנחלויות. גם העולם מתנגד לחלוטין לביטולה של הרשות. ולבסוף, ישראל עצמה לא תהיה מוכנה לביטול הרשות הפלשתינית. איש, אם כן, אינו חושש מאפשרות זו או חפץ בה. האם זו תחזית היסטורית רצינית, שתקום ישות פוליטית דו-לאומית ודמוקרטית שאיש אינו רוצה בה?
המציאות ידועה והיא דווקא הפוכה: לפלשתינים יש כבר היום זכויות פוליטיות ממומשות: יש להם בחירות, ממשלה, חוקים, עיריות, כלכלה, משטרה, תעודות זהות, וכולי. רוב מוחלט וגדול של הפלשתינים (כ-95 אחוז) חיים תחת שלטון פלשתיני מלא. בשום מובן, כל עוד הם בשטחי הרשות, הם לא תחת "כיבוש". בשטחים ההם אין חיילים ישראלים, אין חוק ישראלי ואין פיקוח ישראלי. הפלשתינים אינם מתכוונים לוותר על כל אלה, גם אם ההתנחלויות תגדלנה פי-אלף, ואיש לא ידרוש מהם לעשות כן לטובת משטר עלום שבו יאבדו את שלטונם העצמי הלאומי. גם אם ישראל תספח שטחים, היא תעשה זאת באופן שלא יפגע בזכויות הפוליטיות של הפלשתינים. המסקנה אחת: ההתנחלויות אינן מאיימות באופן כלשהו על קיומה של הרשות הפלשתינית, ולכן לא תהיה בגללן "פלשתין גדולה".
כשימיני כותב שהימין רוצה "גם מדינה יהודית ודמוקרטית, גם שלילת זכויות מהפלשתינים", הוא מתעלם מכך שכיום, בתנאי ה"כיבוש" שלפני הסכם ולפני פשרות, ישראל היא יהודית ודמוקרטית, ולפלשתינים יש די זכויות, מוסדות, והכרה על-מנת להיחשב למוסד מדיני עצמאי. הניגוד שמייצר ימיני הוא לפיכך עורבא פרח. הוויכוח היום, בכל הנוגע ל"כיבוש", הצטמצם לשאלות השטח והפירוז. גם אם לא תהיינה שתי מדינות לשני עמים, זכויותיהם הפוליטיות של הפלשתינים תתממשנה לכל הפחות במסגרת אוטונומית מורחבת, כפי שקורה היום.
ימיני מנסה לשכנע שתפיסתו מציאותית בצטטו מספר אנשי ימין ושמאל קיצוני המדברים על זכויות לפלשתינים במסגרת מדינה אחת. אך השאלה אינה אם יש בקרבנו בודדים המציעים זאת כפתרון אפשרי, אלא האם קיים סיכוי כלשהו שפתרון כזה יתממש. ברור מאליו כי אין "הכרח היסטורי" שייצור מדינה אחת גדולה, דמוקרטית ושוות זכויות, לשני עמים עוינים ושונים כל כך המתנגדים בתוקף לשותפות פוליטית כזו. התחזית הזו כה מופרכת, עד שלא רק הפלשתינים, העולם והיהודים בישראל, אלא גם ערביי ישראל יתנגדו לה. אפילו האו"ם מתנגד היום ליצירת ישויות דו-לאומיות; הרעיונות שפרחו משכלם של שנהב או של אליצור אינם ביטוי ל"קואליציה גדולה" שחזה ימיני, אלא לרעיון שכמעט איש לא מוכן או שואף להגשים. האם ימיני טוען ברצינות כי יש הכרח לעקור מבתיהם מאות אלפים ולהפקיר את ביטחוננו מפני שבראשיהם של אנשים ספורים, אשר אם ירוצו לבחירות על מצעם זה ספק אם הם עצמם יצביעו בשבילו, הבליחה מחשבה מופרכת?
הבנייה בהתנחלויות, בכל הנוגע למימוש זכויות פוליטיות, אין משמעותה "פלשתין גדולה". אך היא בעלת משמעות, גם אם קטנה ומינורית יותר: המדינה הפלשתינית שתקום, אם תקום, לא תהיה המדינה הפלשתינית הגדולה, הרציפה שקיווה לה ימיני. הוא חלם על רצון טוב, על שלום, על שיתוף פעולה ועל שיבת פליטים לפלשתין. אלא שהפלשתינים לא רצו שלום, והאמת היא שהם גם לא ממש מעוניינים במדינה. כעם, הם בעיקר רוצים שהחמאס ישלוט בהם לפי חוקי השריעה שאינם לאומיים, כפי שהוכח לפחות בבחירות האחרונות שקיימו, כולל ביו”ש. לכשירצו מדינה, יהיה לסירובם המתמשך מחיר בדמות מתארה הגיאוגרפי, וכך מוצדק שיהיה. על השמאל לעדכן את דמות המדינה הפלשתינית שעיצב בדמיונו בשעה שחלם על שלום במזרח התיכון, שכן זכותה של ישראל, בהיעדר הסכם, להמשיך ולממש את זכותם ההיסטורית של יהודים על ארץ ישראל. במיוחד כאשר היא עושה זאת, תוך התחשבות אין קץ ביישובים הפלשתינים הקיימים, מבלי לגרש איש מביתו ומבלי לפגוע בזכויות קנייניות או פוליטיות.
הטיעון הדמוגרפי גזעני ומתחסד
בבסיס הטיעון של השמאל ניצבים נתונים דמוגרפיים שלכאורה מבשרים כי קרוב מאוד הרגע שבו יהיה רוב ערבי בין הירדן ובין הים, וכדי למנוע את התרחיש הנורא, עלינו למסור לערבים את כל יו”ש (בתיקונים קלים) כבר עתה. על-מנת לבחון את תוקף הטיעון, בדקה קבוצת מחקר את הנתונים לאשורם. ממצאיהם מראים שלא כצעקתה. המספרים נופחו, אוכלוסיות ערביות שלמות נספרו פעמיים, הגירה שלילית לא נספרה, התייחסו לזיופים גלויים כאל אמיתות, וכיוצא באלה. מסתבר כי הרגע הדמוגרפי הנורא רחוק, ואולי כלל לא יגיע. לנוכח הממצאים, שואל ימיני בלעג האם משמעות הדבר שיש להקים "פלשתין גדולה". התשובה היא לא, ואיש לא חושב כך. אבל ממילא לא לשם כך נבדקו הנתונים, אלא לשם בחינת אמיתותן של ההנחות שבהן מפחיד השמאל את הציבור בכדי שיוותר על יו”ש. הבדיקה העלתה כי טיעון השמאל בטעות יסודו, מסתבר. אך ימיני, במקום להתעודד ולבחון מחדש את עמדתו, מתנפל דווקא על הצוות שבחן את הנתונים, כאילו מדובר במי שמעוניינים במדינה דו-לאומית.
הטיעון הדמוגרפי של השמאל, נשים לב, הוא גזעני ומתחסד בעת ובעונה אחת. מצד אחד הוא מתבסס על היגיון של הפרדה מוחלטת בין יהודים וערבים, ומצד שני הוא מסרב להחיל את אותו ההיגיון על המיעוט הלאומי הגדול בישראל - ערביי ישראל. לדעת ימיני יש הבדל תהומי בין המקרים. לטענתו, קיים בין ההנהגה הערבית ובין הציבור הערבי בישראל פער עצום. 99 אחוז מהערבים, הוא סבור, הם שומרי חוק, ומרבית הצעירים בו מעוניינים בשירות לאומי כלשהו. אך ה"עובדות" הללו מופרכות לגמרי. באשר לשמירת החוק, די להביט בנתוני הבנייה הבלתי חוקית ובשיעורי העלמות המס והונאות הביטוח הלאומי. ימיני אולי מתבלבל בין אי-אכיפת החוק על הציבור הערבי לבין היותו שומר חוק. באשר ל"עובדה" השנייה - אחוזי ההתנדבות הערבית לשירות לאומי, אלה כיום כמעט אינם קיימים, וקשה לדעת על סמך מה מבסס ימיני את טענותיו בעניין זה. אך אפילו היו העובדות נכונות, עדיין ימיני סותר את עצמו. קודם טען כי כמה הוגים מטעם עצמם, חסרי תומכים, מוכיחים כי אנו מתקרבים למציאות של "פלשתין גדולה". כעת הוא מזלזל ביכולתה של המנהיגות המוכרת והנבחרת של הציבור הערבי ליצור מציאות חברתית עוינת לישראל. האמת היא, בניגוד למה שמותר מבחינת התקינות הפוליטית בישראל לומר, שהמנהיגות הערבית ככל הנראה מייצגת נאמנה הלכי רוח נרחבים בציבור הערבי, שאחרת היה ציבור זה מקים ובוחר מנהיגות אחרת. בעיית ערביי ישראל חמורה וקשה, ומנגנון ההכחשה העובד שעות נוספות בקרב השמאל אינו משנה מציאות זו.
כיצד אם כן תשפיע הקמתה של מדינה פלשתינית על הציבור הערבי-ישראלי? ניתן להעריך כי מצד אחד הערבים לא ירצו לעזוב את ישראל ולו מסיבות כלכליות, אך מצד שני יתקנאו באחיהם בעלי השלטון העצמי. הוסיפו לכך את מגמות האיסלאמיזציה כאן ושם, ומתקבל תהליך של הקצנה ערבית-לאומית שילך ויחריף ושל תביעות להחלת אוטונומיה ערבית בתוך ישראל שילכו ויגברו. בניגוד לטענת ימיני, איש בימין אינו סבור כי בשל קיומו של המיעוט הערבי הישראלי יש להביא ל"פלשתין גדולה". לעומת זאת, קיומו של מיעוט ערבי גדול זה מהווה דווקא שיקול חשוב נגד הקמתה של "פלשתין קטנה".
ישראל - שלוחה של הקולוניאליזם האירופי
הטיעון המוזר ביותר של ימיני נוגע לסוגיית ההתנחלויות כהמשך האתוס החלוצי הציוני. זהו חלק ממאמץ אינטלקטואלי מתמשך של חיפוש הבדלים בין הזמנים שלפני קום המדינה ובין ימינו, על-מנת להוכיח כי במפעל ההתנחלויות היום, בניגוד לאז, יש "סממנים מובהקים של קולוניאליזם". לדעת ימיני אז לא הייתה התיישבות מטעם מעצמה כלשהי; לא הייתה הפקעת אדמות; לא היה ניצול של כוח עבודה מקומי וזול; גאולת הקרקע נעשתה אז רק באמצעות רכישה והעבודה הייתה עברית.
אלא שכל הנקודות האמורות שהעלה ימיני הן בלשון המעטה בעייתיות. ישראל אינה מעצמה ואינה מתיישבת על-מנת לנצל ילידים או משאבי טבע. בנוסף, כדי שהתיישבות מטעם מעצמה תיחשב ל"קולוניאליזם", עליה באופן טכני להיות מעבר לים, ובוודאי לא להתבצע באדמות ההיסטוריות של הלאום. טענת ה"קולוניאליזם", כפי שהיא מושמעת בעולם, רואה בישראל שלוחה של אירופה במזרח התיכון, ולכן היא חלה על ישראל כולה. זוהי טענה שקרית, כמובן, אך לתשומת לבו של ימיני, אין קולוניה היכולה להיות בחלקה מוצדקת ובחלקה "כיבוש".
טענתו של ימיני כי לא הייתה בעבר הפקעת אדמות תמוהה לגמרי. מאות יישובים הוקמו בגניבה תחת המנדט הבריטי, נכבשו בכוח הזרוע במלחמת העצמאות או נבנו אחריה על אדמותיהם של מי שהיום קרויים "פליטים". גם הקביעה כי לא היה שימוש בכוח עבודה זול אלא רק בעבודה עברית מושתתת על הכללות היסטוריות גסות ובלתי מדויקות. בהחלט הייתה עבודה ערבית, כולל בבנייה של בתי יהודים. וממילא, המאבק הפועלי על עבודה עברית נגד בעלי הקרקעות היהודים לא היה קשור אז ואינו קשור היום לשאלת ה"קולוניאליזם". ואגב, יש היום התנחלויות הנבנות על-ידי יהודים בלבד. האם הן כשרות יותר בעיני ימיני? יש להוסיף את העובדה שגם כיום, מרבית יישובים עולים על אדמות ללא בעלים או שנרכשות מפלשתינים. גם כאשר הדבר אינו כך, בניגוד למצב בקום המדינה, הפלשתינים רשאים לפנות לבית משפט ולדרוש הן פינוי והן פיצוי. המצב ה"קולוניאליסטי" (אם בוחרים לקרוא לו כך) הוא אם כן טוב יותר היום.
ניכר כי יותר מאשר הוא מעוניין באמת ההיסטורית ובדיוק מושגי, מנסה ימיני למצוא נימוק היסטורי להשחרת מפעל ההתיישבות ביו”ש. ובכל זאת, נקודת אור: פעם נהג ימיני לטעון כי ההבדל המכריע בין הכיבוש שהסתיים ב-1949 לבין הכיבוש ב-1967 הוא שאומות העולם מכירות בשטחי 49 ואינן מכירות בשטחי 67. טוב לראות שימיני חדל מלהשתמש בטיעון בלתי מבוסס זה, גם אם הוא מייחס להכרת העולם עוצמה מוסרית שאין הוא ראוי לה ושעשויה להפוך בקלות רבה לחרב פיפיות.
בסופו של דבר, בעומק הדברים ובהווייתם העמוקה, הטענה שיהודים הם קולוניאליסטים באדמת אבותיהם היא טענה אנטישמית ואנטי-ישראלית מובהקת, העומדת בשורש ההתקפה האידיאולוגית החמורה ביותר נגד המפעל הציוני. ועל כל ציוני להישמר ממנה מכל משמר.
בעיני הפלשתינים המתנחלים הם דווקא ציונים.
הפתרון שמציע ימיני, ובכך הוא די יוצא דופן, מכיר באיסלאמיזציה הפלשתינית ובעוינותם ליהודים. לכן הוא מציע להסיר את ההתנחלויות אך להשאיר כיבוש צבאי. זהו פתרון שאינו מציאותי. רוב מוחלט של אנשי ביטחון יעיד כי דווקא הנוכחות היהודית בשטח הכרחית לעבודת ביטחון איכותית. זו מאפשרת מגע עם האוכלוסיה הפלשתינית ובכך תורמת להשגת מודיעין ומשתפי פעולה ומקלה לאין שיעור על ביצוע המשימות הצבאיות. לכן בעזה עבודת השב"כ כמעט בלתי אפשרית, וכל פעילות צבאית היא מבצע. אשליה היא כי ניתן לשלוט באופן אפקטיבי ביו”ש צבאית בלבד. אבל גם אם נניח כי ב"פלשתין הקטנה" יהיה כיבוש צבאי בלבד, איזו בעיה נפתרה בכך? האם אליצור ושנהב לא ישתמשו בכיבוש הצבאי כהוכחה לכך שרק פתרון "פלשתין הגדולה" הוא ראוי וצודק? האם העולם יכיר בכיבוש זה יותר משהוא מכיר בהתנחלויות? האם הכיבוש ישכנע את הפלשתינים שטוב להם, וכך תימנע מהם מחשבת "פלשתין הגדולה"?
בסופו של דבר, ההיגיון של ימיני מביס את עצמו. בעודו מזהה את ההקצנה של הפלשתינים, הוא בוחר בנתיב שדווקא ילבה אותה. פתרונו - כשאר הנסיגות, הבריחות, העקירות והפגנות החולשה - יתמוטט היסטורית. שיבת הפליטים מארצות ערב ל"פלשתין הקטנה" תוביל לעוני גדול ולאיסלאמיזציה מוגברת, שישתלבו היטב בתהליכי ההקצנה המתרחשים ממילא בעולם המוסלמי ובחברה הפלשתינית. אלו ייאלצו את ישראל לכבוש מחדש את האזור. זו אינה נבואת זעם אלא הערכה מפוכחת המבוססת על התנסויותינו האחרונות בלבנון, בעזה, וביו”ש. אלא שבמבצע "חומת מגן" כבשנו מחדש את שטחי A ונלחמנו בעיקר בפעילי טרור, ולכן המבצע היה מוגבל ויחסית פשוט (וגם אז גרר גינוי בינלאומי רב). אך ימיני מובילנו למצב בו נאלץ לכבוש מדינה פלשתינית שלמה, בעלת צבא מאורגן ושלטון מרכזי, ללא נוכחות ישראלית בשטח, ובצעד שעלול לעורר מלחמה אזורית.
מתי יתנער השמאל המתפכח מן השריד האחרון של גחמותיו ההיסטוריות, ויחדל מהזיית המדינה הפלשתינית הנבנית על חורבות האויב המיתולוגי - מפעל ההתנחלות ביו”ש? השמאל אומנם קורא לעצמו לעתים מרכז ואף מכה על חטא ברגעי חולשה, אך טמונה בו עדיין השאיפה הקמאית לנתץ את ההתנחלויות, וכל תירוץ כשר. פעם היה זה "הכיבוש המשחית" ו"המזרח התיכון החדש", היום זה "האיום הדמוגרפי" ו"פלשתין הגדולה". אלו כאלו הן סיסמאות נבובות, חסרות תוקף ממשי והיסטורי. מילים ריקות, אומרים הישראלים. "כלאם פאדי", אומרים הפלשתינים.
הפלשתינים האמינו אחרי אוסלו כי הזמן משחק לטובתם, וככל שיחכו יותר יקבלו - יותר. הדרך היחידה לשכנעם לשבת ברצינות לשולחן המו"מ היא לשנות התנהלות זו. כאשר הזמן ישחק לרעתם, יש סיכוי - קטן אבל טוב יותר מבכל תסריט אחר - שהם ינסו להגיע להסדר. הדרך לעשות זאת פשוטה: לספח ולהתנחל, באופן בלתי הפיך ולכן חכם ומחושב (בניגוד למצב הנוכחי). כאשר יבינו הפלשתינים שעם חלוף הזמן מצטמקת מדינתם והופכת לפחות רציפה, אולי ימצאו טעם בקביעת גבולות קבע. בניגוד למהלכי הסרק של עקירה או של הקפאה, בנייה שכזו עשויה להועיל לבואו האפשרי של השלום, ובכל מקרה היא תועיל למימוש זכויותיו של העם היהודי בארצו.
בדיפלומטיה יש ללחוץ על הצד השני, לא לשחק לידיו. הוויכוח, אם כן, הוא מי משחק לידי מי. בעיני ימיני, תוקף נבואותיו כה רב, עד שהמתנחלים לדעתו אינם ראויים כלל לתואר "ציונים". אך בעיני הפלשתינים, נראה שהמתנחלים הם בהחלט ציונים. לדעתם אמצעי ההתיישבות הננקטים על ידיהם, אינם מובילים ל"פלשתין הגדולה", מושא חלומותיהם, אלא הם דווקא מזיקים להם. הרי אם היו הפלשתינים מאמינים שבסופו של דבר מן ההתנחלויות תיבנה "פלשתין הגדולה", היו שותקים בעניינן ולא דורשים להקפיאן. מסתבר כי לפלשתינים, לפחות בעניין זה, תובנות היסטוריות ומעשיות מדויקות יותר.
לשבחו של השמאל החדש יש לומר כי הוא מכיר בשגיאות השמאל הישן בעבר ובהווה ובסכנת הפוסט-ציונות. ובכל זאת, הוא עדיין שותף לשמאל הישן ולפוסט-ציונות (ברובה) בשנאת ההתנחלויות, וההתנגדות להן מהווה לו עיקר הציונות. השאלה היא עד כמה משטמה זו אינה רק רגשנות המסרבת לחלוף מן העולם אלא מהווה ביטוי לגישה מפוכחת, שמן הראוי לבסס עליה מדיניות. והנה מתברר כי למרות שישנה בשמאל התפכחות מסוימת מעברו ומשיתופי הפעולה השגויים שלו עם מרצחים ועם שונאי ישראל, העתיד לא התבהר לוֹ ולוּ במעט, ועדיין הוא בונה תוכניות המתבססות על תפיסת מציאות בעייתית, טיעונים חסרי תוקף, ואי-הבנה של אופי המאבק הלאומי המתחולל בישראל מאז ראשית הציונות.
