יש שלוש הגדרות ל"תרבות". מנקודת המבט של שר התרבות או של מחלקת התרבות בעירייה, תרבות היא "סל תרבות" מגוון מאד: ספורט, הצגות, הרצאות, שירה בציבור, חוגי כושר ושמירת משקל, כמעט כל מה שהאדם עוסק בו אחרי שעות העבודה - "תרבות הפנאי". במובן הזה, מצב התרבות אצלנו הוא מצוין: יש שפע של אירועים, חוגים, שיעורים ומופעים.
במובן אחר, אשר לשמו בונים "היכלי תרבות", תרבות היא האמנויות: תיאטרון, מחול, ציור, פיסול, שירה, ספרות, מוזיקה. במשמעות זו יש סביב המילה תרבות הילה של זוהר, כמעט של קודש, שעל כן האמניות ראויות ל"היכל". ועל כל פנים הן מהוות חריגה משיגרת החיים האפורה אל משהו יותר חודר, עמוק, משמעותי.
אלא שאותו מובן של "תרבות" כמשהו שהוא מעל ומעבר ליומיום כבר אינו שייך לזמננו. הוא היה שייך לזמנים שעד לפני כמה עשרות שנים, כאשר הבדילו בין "תרבות גבוהה", כמו קונצרטים ותיאטרון, לבין תרבות עממית, כמו שיר עממי או ריקודי עם, ולבין תרבות זולה וקלוקלת, כמו שירי זימה, ספרות פורנוגרפית או מופעי חשפנות.
ואילו כיום נמחקו כל ההבחנות האלה. לא זו בלבד שעל גבי המסך הקטן זורמים אלינו כל אלה מעורבבים; אלא שהאבחנות ביניהם בוטלו "באופן רשמי" מטעם ההגות והאקדמיה. אנו נמצאים, נא לזכור, בתקופת הפוסט-מודרניזם. פירושו של דבר הוא, שנתבטלו כל הממדים של גבוה-נמוך, מרכזי-שולי, רציני-טריוויאלי, עמוק-רדוד; ועל כן יצירה יכולה להכיל בבת אחת שנינות עם רדידות, חריפות עם וולגריות, אבחנות דקות עם גרויים עד לגועל.
מבחינת האמנויות, כאן מקום המצוקה; כאן המקום לתחושות ולתלונות על יומרנות רדודה או רדידות יומרנית, על ירידה, על הסתאבות.
"תרבות" במובנה השלישי היא כל מה שהאדם עושה ויוצר. "תרבות" היא בניגוד ל"טבע": מה שהאדם מוסיף לטבע, מרחיב אותו, פורץ את גבולותיו ויוצר מתוך חמריו. מבחינה זאת, כבר המצאת האש והגלגל היו תרבות, וכן החקלאות והכתב והמסחר והמדינאות, וכן המכונה וכן המחשב - כל אלה הם תרבות, מכיוון שאינם נתונים בטבע.
לאחר כל תקופות התרבות - מתקופת האבן והברזל, דרך תקופת המכונה ועד למחשב - אנו מצויים כעת בתקופה הקרויה "פוסט-מודרנית".
מן הבחינה הזאת אנו בישראל בנים חוקיים למצב הפוסט-מודרני העולמי.
אין שום דבר "מעבר"
הדבר היסודי בכל המצב הפוסט-מודרני הוא הטוטליות שלו. המשטר הטכנולוגי-כלכלי מקיף אותנו ואינו מאפשר מילוט. הטכנולוגיה, המחשוב, המסחור, הפרסומאות, התקשורת והבידור משתרגים יחד ויוצרים קוסמוס משולב שאין ממנו מפלט, במובן זה שאין דבר שמעבר לו. משהו מתחושת הכלא הזה ניסו להעביר הסרטים "המופע של טרומן" ו"המטריקס". בתוך "המופע", בתוך ה"מטריקס", לא חסר דבר: האופקים רחבים - מן המדע חובק-הגלקסיות ועד לאינסוף האפשרויות של המחשוב ושל עשיית הכסף - ואין יושבי המופע מרגישים שהאינסוף הזה הוא מוגבל, סגור; אין הם מרגישים בחסרון מה שנקרא טרנסצנדנציה.
ההגות הפוסט-מודרנית מאשרת את המצב. היא קובעת כי אין מעבר למצב האנושי שום דבר. אין "מעֵבֶר". בלשונו של פרופ' עדי אופיר: "אין נקודת מבט טרנסצנדנטית... אין עיקרון מאחד לתיאור או הסבר של המציאות... הפירוש הוא מסע על-פני השטח" ("פוסט-מודרניזם: עמדה פילוסופית" בספר: חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי").
האמנויות מדגימות ומאשרות את מה שקובע התיאורטיקן. בספרות, בשירה, באמנות - אין "מעֵבֶר". כמו שבטכנולוגיה ובכלכלה יכול האדם לבנות לו מטווה של קורים טכנו-כלכליים המקיפים ובולעים את הכל, גם את יוצריהם, כך - באמנויות: האדם טווה לעצמו כרצונו ארג של מילים, של דימויים, של "מסמנים", שאינם חייבים בתיאום עם שום דבר שמעבר להם, ומבחינתו, אכן אין שום דבר שמעבר להם. גם באמנויות יש עולם מעשה ידי אדם, אוטונומיה מוחלטת.
באמנויות שלפני כן, העיקר והיקר היה אותו ה"מעֵבֶר". כל מילה, כל יצירה, לא הייתה אלא חץ מצביע אל מעבר לעצמה, ממנה והלאה אל מרחבים לא משוערים. זוהי הבנה אחת של האמנות: מ"כאן" ל"שם", מ"למטה" ל"מעלה", מן המוחש והגלוי אל הבלתי מוחשי והרוחני. הבנה אחרת היא: משם לכאן, מלמעלה למטה, מעולמות שמעבר אל חושינו ותפיסתנו; לפי הבנה זו, לא באה היצירה אלא לתת אחיזה חושית לעולמות שמעבר. הצד השווה שבשתי ההבנות, שבשני הכיוונים, הוא שעצם היצירה האמנותית מייסדת ובונה את מימד העומק - את ה"כאן" מול ה"שם", את הגובה, את העומק. מכאן ההילה, הזוהר, התקווה שבאמנות. מכאן היכלות התרבות. אלה באו לעולם עם שקיעתה של הדת בעידן החילוני - כמקדשים של הרוח האנושית. האמנויות היו הצוהר לתיבה, החלון שדרכו הביטה האנושות אל מעבר לעצמה - גם, ודווקא עם, שקיעתה של הדת.
והנה אומר כיום הפוסט-מודרניזם: כל זה אינו ולא היה מעולם "מעבר". כל אלה היו מערכת מובנים, משמעויות, "מסומנים" של "מסמנים", ארג של מסמנים ומסומנים - וזהו זה. אין מעבר למִבני-המילים דבר, כמו שאין שום דבר מעבר לעולם האנושי הטכני-כלכלי.
חשוב להדגיש, כי זוהי אכן מציאות האותנטית של הכותבים והאמנים האלה. הם באמת אינם חווים שום "מעבר". הם אמת ובתמים מרגישים ויודעים את המציאות כחד-מימדית. מבחינתם, כל הדיבורים על כאן ושם, למעלה ולמטה, כאן ומעבר - אינם אלא עוד טקסט, "נרטיב" של הכותב.
ומה התוצאה? במקום שאין גובה, שאין "מעבר", אכן הכל שווה, הכל פתוח, הכל מתקבל. ובכל זאת, הכל מחניק. במקום שאין גובה, השטח הולך ונעשה רעיל. בלשון של פעם היינו אומרים, כי המרכיבים הנמוכים של המציאות משתלטים על הגבוהים ומחניקים אותם. אכן, הרבה מן העיסוק הפוסט-מודרני הוא בסקסואלי, באלים, בחולה, במנוון, במנוול, ברקוב, במבחיל, במטורף. ולמה לא? הרי זה מה שרואים כאשר אין גובה, כאשר אין "מעבר".
כאשר אין אלוהים, מה נשאר מסיפור העקידה? זקן ההולך לשחוט את בנו יחידו. מה נשאר מן הנביא ירמיהו? "הבכיין המקלל, משבית השמחה המקצועי" (א. ב. יהושע, "אש ידידותית").
פתיחות, סובלנות - ואצלנו בבית?
כאן בישראל אנו לכאורה בנים נאמנים למצב הפוסט-מודרני, והאמנויות הן בנות לאמנויות העולם. אבל לנו יש כאן בכל זאת תרומה ייחודית. כאן מתרחשים ניתוץ והריסה נמשכים של כל יסודות הקיום הישראלי הקיבוצי והאישי, ההיסטורי והעכשווי: החל מניתוץ התנ"ך, הפרכת ההיסטוריה, גימוד דמויות גדולות, וכלה בהצגת המדינה, צה"ל, מייסדי המדינה, החרדים, המתנחלים באור שחור ומבחיל.
זהו פיתוח ישראלי מיוחד. אמנם, גם באמריקה יש הרבה ביקורת אנטי-אמריקנית. אבל שם הזהות המועמדת לניתוץ אינה כל כך עתיקה ומקודשת, והמצב שם אינו כל כך קריטי, כל כך על-קו-הקץ.
נתחיל בלימוד זכות. דווקא החתירה והערעור עטופים בתחושת מוסריות. כנראה בתקופתנו אדם בכלל ויהודי בפרט אינו יכול לחיות ללא מוסר, ללא התודעה שהוא עושה את הטוב. איני חושב שאטילה ההוני וג'ינגיס חאן נזקקו לתודעת הטוב כדי להצדיק את עצמם. הם רצו לכבוש, וזהו. וכיום הגענו לכך שללא תודעה מוסרית אי-אפשר; ללא דיבורים על "שלום", אי-אפשר אפילו לעשות מלחמה. וללא ספק זהו סימן-דרך בהתקדמות האנושית.
המוסר המערבי של היום הוא מוסר של פתיחות, סובלנות, הכלה, קבלה, שוויון, אי-שיפוטיות. "שלום" הוא קוד הכניסה לחברה ההגונה. כמה התקדמות יש כאן לעומת מאות ואלפי שנים שבהם גידלו אמהות את ילדיהן להיות לוחמים, גיבורים, מנצחים וכובשים.
עד כאן, הישראלי נמצא ממש בפתחו של עולם חדש וגאול, עולם של שלום, פתיחות וקבלה.
אבל למרבית הפליאה, הישראלי גם נרדף מאויים בלא פחות מאשר השמדה, נמצא ממש על קו הקץ. עם זה לא נוח לחיות, בייחוד כאשר מדינת ישראל נוסדה במטרה של נורמליזציה, ועל-ידי כך - להסיר את האיום הקיומי בן אלפיים השנים מעל היהודים. והנה הנורמליזציה היא מאיתנו והלאה, והאנטישמיות העולמית, הפעם בלבוש של אנטי-ציונות, מגיעה לשיאים חדשים.
מי יכול להכיל את כל זה - את הבטחת השלום והטוב, יחד עם איומי ההשמדה? אין פלא, שיש כאלה המנסים עוד ניסיון אחרון ונואש של נורמליזציה. הרי כבר מחקנו את הזהות היהודית "הגלותית". אם כן, נעשה עוד ניסיון אחרון ונמחק גם את הזהות הציונית. אולי הפעם יקבלו אותנו. אולי אם נהיה מחוקי-זהות לגמרי - תיפסק השנאה, ויבוא השלום.
אלא שהזהות הזאת, היהודית והציונית, היא עקשנית ובעלת נוכחות עצומה. ראשית, ישנם הלאומיים, החרדים, הדתיים-לאומיים, הדבקים בה כל אחד בדרכו, וגוררים את הישראלי-המסכים-להימחק למלחמות ולסיכון חייו. לא זו בלבד, אלא שכל הר, כל עמק, כל הספרות המכוננת שלנו, כל מילה בשפת הדיבור - הם בעלי מטען של זהות, המעוגנת היטב בחבלי ארץ מאד מסויימים - זהות דורשת ותובעת. לא זו בלבד, אלא שייתכן כי בסתרי לבבו יש לישראלי-המסכים-להימחק עצמו קשר או אפילו משיכה נסתרת לזהות הזאת.
לכן, המלחמה חייבת להיות חריפה וקשה, נגד חדרי-הלב של עצמו, ובהשלכה - נגד אחרים, נגד היהדות, נגד הציונות.
עד כאן זהו מעין ניסיון להבין וללמד זכות. אבל יש לדרך זו שלבים נוספים שכבר קשה ללמד עליהם זכות: ההצטרפות לאויבים מוצהרים, המעבר ממחיקת הזהות הישראלית לבניין דמות ישראלית שקרית, דמיונית-דימונית. ואז אולי שלבים אלה אינם רק פוסט-מודרניזם. אולי זוהי ההתנגדות העתיקה לישראל ולמה שהוא מייצג, המשתמשת בכלים פוסט-מודרניים.
אפשר אומנם להתנחם, שאין לזה סיכוי. ראשית, הזהות היהודית היא חסינה ועמידה מאד, וכבר עמדה בהרבה יותר מזה. ושנית, השקר הנעשה כאן הוא כל כך בוטה, שהוא למעשה מפריך את עצמו. אבל לעת עתה הנזק הוא גדול, הבניינים המופרכים נפוצים וקונים להם מעמד וקיום; והכאב גדול ממנו, על שכך עושים יהודים, ישראלים, בני אדם.
אברהם העברי
מה עושים?
הייתי מתחיל מבניין הזהות. היא כרגע העניין הקריטי. זהותנו כיום ידועה כ"יהודית". אבל זוהי זהות מאוחרת, קטעית, כמעט הייתי אומר - מצערת; זהות של שבט אחד בלבד, יהודה, שגם הוא נידח וגלה. הזהות המקורית והשלמה הייתה ידועה בשם בני ישראל (על שם יעקב), או עברים (על שם אברהם). כדאי לרדת לשורש הזהות המקורית ההיא, כי מרכיביה חוזרים ומופיעים באופן מפליא גם כיום, בשבט היהודים.
ראשית, ראוי לראות את הזהות היהודית כזהות ה"דתית" המיוחדת, ואילו את זו ה"ישראלית" (אפרים ועשרת השבטים) - כזהות הנוטה אל האוניברסליות. לא לחינם קראה המדינה לעצמה "ישראל". אבל יש לחפש עמוק יותר, מניין קיימות שתי הנטיות האלה בעם אחד, ואיך יתיישבו זו עם זו. לשם כך נקדים עד אברהם.
חז"ל שואלים: למה נקרא שמו של אברם "עברי" ועונים על כך שלוש תשובות: "שהוא מעֵבר אחד וכל העולם כולו מעֵבר אחר"; "שהוא מבני בניו של עבר"; "שהוא מעֵבר הנהר".
"הוא מעבר אחד וכל העולם כולו מעבר אחד" - אברהם ובני-בניו, גם אלה הנקראים יהודים, מוכרים תמיד כשונים, כזרים, כ"אחרים". אומנם לא תמיד הם רוצים בשונות הזאת; לפעמים הם מעוניינים להתקבל, להתערב, אפילו כמו שראינו - להימחק. אבל השונות הזאת איכשהו כופה את עצמה עליהם גם כאשר הם מאמינים כי נפטרו ממנה. אכן, חלק מהם תמיד מקבלים את זהותם ה"אחרת", המוגדרת באחֵרוּת שלה, ושואבים ממנה קיום, חוסן ושמחה.
והנה, יש בה יסוד אחר והפוך: "שהוא מבני בניו של עבר". מיהו עבר? (על-פי הרב אשכנזי, "מניטו"): עבר היה האחרון מבני אדם הראשון לפני "הפלגה", לפני מגדל בבל, לפני ההתפלגות לעמים וללשונות שונים. לומר שאברהם הוא "מבני עבר", פירושו, שהוא ממשיך את "פרויקט אדם הראשון" את פרויקט האנושות המאוחדת (שהוא, אגב, גם פרויקט השלום) - גם בתוך המציאות של פילוג ומלחמה.
אם כן, שני קטבים הפוכים: המיוחדות - והאוניברסליות. כמו שראינו ביהודה מול ישראל.
השאלה היא, מניין הזהות הכפולה הזאת ומה כוחה לאחד שני הפכים כאלה?
על כך באה התשובה השלישית: "שהוא מעבר הנהר". בשביל יושבי ארץ ישראל, "הנהרות" של מסופוטמיה הם מקום כמעט אגדי בצפון. הפרת והחידקל הם מנהרות גן עדן: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים". לומר שאברהם בא אפילו מעבר לזה, מעבר "לנהר" - פירושו שהוא בא "מעבר" בכלל, שטבועה בו הוויה טרנסצנדנטית, "עברית", שהוא נושא אותה ומייצג אותה גם מבלי דעת.
ועל כן הוא בודד וזר תמיד; אבל על כן הוא קשור תמיד בכלליות הרחבה ביותר, ב"אדמיות", כמשימה שעדיין לא הושלמה.
מכאן שהנטייה לאוניברסליות בשמאל אינה מקרית; זוהי נטייה אברהמית שיצאה משיווי המשקל, שיצאה מאיזון עם הנטיות האחרות. גם היכולת למחיקה עצמית היא בשורשה מאד אברהמית: לבוא "מעבר", פירושו לבוא מן האין, מעבר לכל מהות מוגדרת. אלא שהאברהמיות אינה איון-עצמי ב"אין", אלא אדרבא - קיום והגדרה כ"יש", ולכן, ייסוד עם ומדינה.
ולכן, לשמאל יש לומר, שרק מתוך ההגדרה העצמית יכולה להתבטא האוניברסליות; ורק מתוך בסיס ב"אין" יכול לבוא איחוד ההפכים: קבלה, הקשבה, סובלנות.
מצד שני, ל"ימין" יש לומר כי לאומיות ישראל אינה יכולה להיות לאומית נורמלית, מוגבלת; זוהי לאומית ששורשה במעבר-ללאומיות, במעבר-לאדם.
ועל כולנו, "דתיים" ו"חילוניים", לזכור כי בישראל "יהדות" אינה דתיות של בית הכנסת בלבד, אלא חיים לאומיים ואוניברסליים, טכנולוגיים, מסחריים, מדעיים, רפואיים, אמנותיים - כל היקף תרבות האדם, כאשר הכל פתוח אל מעבר לאדם ומשם הוא מקבל חיים וכוח יצירה.
