העובדים הסוציאלים שבתו במשך 23 יום בדרישה לשיפור שכרם העלוב. ביום שני נגמר הסיפור מבחינתם, כאשר בית-הדין לעבודה אילץ אותם לקבל את ההסכם שנחתם בין ההסתדרות לאוצר.
נסכם את המאבק בנקודות:
1) חוסר ניסיון: העובדים הסוציאלים לא יצאו למאבק ולא שבתו במשך 17 שנה. עובדים במגזרים שונים אשר יצאו למאבק צברו ניסיון והצליחו למצב עצמם בעיני הציבור מצד אחד, והאוצר מצד שני. העובדים הסוציאלים היו צריכים למקד את מאבקם למול משרד האוצר וכן לרתום למאבקים ידוענים כמו שרים בממשלה, חברי כנסת ועיתונאים.
2) צריך לדעת להפעיל מרפקים: מעגל הלקוחות היומיומיים של העובדים הסוציאלים הם אנשים בני השכבות החלשות, וההשפעה עליהם היא קטנה בעת פרוץ שביתה, מאשר פגיעה בנתב"ג, בנמלי ים ובמשטרה. הסיקור התקשורתי היה אוהד, אך הוא ביטא את הצד החברתי של המאבק ולא את מעמד העובד.
3) היווצרותם של מאבקים פנימיים: לפני היציאה למאבק הבטיחו נציגי העובדים הסוציאלים הבטחות הקשורות במאבק. מדובר במהלך מיותר אשר הוביל להיווצרותן של קבוצות לחץ קטנות שכל אחת דרשה את מה שמתאים לה, ומשרד האוצר לא היה יכול למלא דרישות אלו.
4) שימוש בגורמים פוליטיים: כפי שקורה תמיד במאבקים חברתיים, קבוצות אשר אינן קשורות למאבק ניסו לשפר את מעמדן התקשורתי על-ידי הצטרפות למאבק שלא ברור אם הן תומכות בו בכלל. למשל, סטודנטים, פעילי שמאל ופעילים פוליטיים ניסו לקדם מאבק חברתי על עתיד מדיניות הרווחה הישראלית ולא מאבק מקצועי של עובדי הרווחה. צעד זה פגע במאבקם של העובדים הסוציאליים.
5) מעמדו של עופר עיני: שוב הוכח שרק יו"ר ההסתדרות עופר עיני יכול לדבר עם האוצר ולהשיג הישגים. והדבר פגע בלגיטימיות של האיגוד. למשל, העובדים הסוציאלים דרשו תוספת שכר של 15%, עופר עיני הצליח להשיג להם תוספת גבוהה יותר בסך 25% ועוד תוספת של 7,000 שקל לעובדי העמותות. בגלל שהאיגוד הסוציאלי הורכב ממספר קבוצות, הם לא הפנימו את גודל ההישג ודחו את ההצעה. דבר שהוביל לכל הסאגה שהסתיימה בבית-הדין לעבודה.
6) האם המאבק נכשל? התשובה היא לא. (א) הם השיגו תוספת שכר גבוהה בסך 25% והסדרת שכרם של עובדי העמותות. (ב) יצירת שקט תעשייתי שבסופו הם יוכלו לפתוח במאבק מחודש. (ג) הכרה במאבקם הצודק כמאבק מרכזי בהפיכתה של מדינת ישראל למדינת רווחה. (ד) השגת תמיכה מקיר לקיר על-ידי גופים רבים.
