חבל על זמנם של
מבקר המדינה והיועץ המשפטי. רחמנות על עוזריהם, שייאלצו לבלות ימים ולילות בסיקור בתי מלון עתירי כוכבים, מסעדות יוקרתיות, מקדשי טיפול והיכלות פינוק, בוטיקים, מכונים, סוויטות, "מוניות אויר", לימוזינות, עוזרים ומשרתים על פני שתי יבשות - עולם שלם, שאם תקלף אותו ממחלצותיו הנוצצות, ביסודו אינו יותר מאשר "שנור" מפואר.
חבל לחפש כאן את העבירה הפלילית או את הפגם באתיקה - הפגיעה הזאת היא "מתחת למסך הרדאר" של החוקים, התקנות והכללים. פיחות הוטל על הדימוי העצמי שלנו ועל תדמיתנו החיצונית, שמגיעה לה הערכה עולמית על מאבק, סבל והישגים, אשר במאה ועשרים שנות מצור ומלחמה בלתי פוסקים יצרו יש מאין מדינה העומדת בשורה הראשונה של המדינות המתוקנות שבעולם.
את העם הזה אינה מייצגת ואינה מסמלת דוגמה אישית שלילית של ניצול נדבנות לצורכי חיים מתוקים ("דולצ'ה וויטה"). לא חברה חדשה כזאת ייחלנו לברוא תחת השמיים הכחולים האלה!
קבצן יהודי שקיבץ נדבות בעיירה, לעצמו או למוסדות צדקה וחסד, ולקח את הדרוש למחייתו ולא יותר, עדיין כינו בנימה של פחיתות כבוד - "שנורר". גם אצלנו מדביקים לעתים למסורת הפילנטרופית, המעוגנת עמוק בתרבות היהודית, את הכינוי "שנור" - למן "החלוקה" שקיימה את "היישוב הישן" בא'י במשך דורות, ועד ל"פאנדרייזר" או - בעברית מכובסת - "המנהל לפיתוח משאבים", שתחת ידיו איסוף הכספים הפך לספק מדע, ספק אמנות. אולם הדמיון הוא חיצוני בלבד. העם בישראל אינו חברה טפילית החיה מכספים שנאספו ע'י "משולחים". לא אחר מאשר
בנימין נתניהו בעצמו הרים תרומה חשובה להיות המשק הישראלי המודרני יצרני, בר-תחרות, חדשני ומצטיין.
משום כך אין זה מגיע, לא לנו ולא לו, שדווקא אחרי הישגים כאלה, קיבוץ הנדבות המסורתי יתגלגל כאן למוטאציה של צריכה ראוותנית והצגת עושר נובורישי - על חשבון אחרים. לא נקרא "נדבנים" לתורמים כספים למטרות כאלה, שלא לבזות את המסורת המפוארת של הנדבנות בעם היהודי, ביטוי לערבות הדדית ולפתיחת לבבות למען הזולת. מי שמממן לראש הממשלה ולרעייתו את הפינוקים היקרים האלה אינו נדבן, כי אם אחת מן השתיים: הוא מצפה לטובות הנאה, או שהוא פשוט פראייר.
לא מנגנוני ענישה צריכים להגיב על "שנור-החיים-המתוקים", כי אם האיש הפשוט, בהתאם לתדמית שבה הוא רואה את עצמו ומבקש לראות את מי שמייצג אותו: פשטות, הצנע-לכת ואי הזדקקות "למתנת בשר ודם", או כיכוב ב"חוג הסילון"? האם עדיין צריפו של הנשיא בן-צבי בירושלים, או דירתו הקטנטנה של מנחם בגין ברחוב רוזנבאום בתל אביב, הם המשמשים לו דוגמה לחיקוי ומקור לגאווה, או שמא ככל שעלתה רמת החיים, כך ירדה רמת המוסר?
הלא גם לו היה בנימין נתניהו בעצמו טייקון, מולטי-מיליארדר כמו בלומברג, ראש עירית ניו-יורק, שומה היה עליו להצניע את עושרו ושלא לנקר עיניים, מרגע שביקש להנהיג את העם! האם שכח, שעדיין אנחנו סובלים מהפער הכי גדול במדינות המערב בין עני לעשיר, שעם במצור אנחנו וכמעט שלא עובר שבוע ללא קורבנות, וגם - שעדיין נזקקים אנו לנדבנים לסיפוק צרכים אמיתיים: לבתי חולים, לוועד למען החייל, לאוניברסיטאות, למוסדות תורה וחסד? ואיך נישא אליהם את פנינו, אם המנהיג שלנו מוציא למושגים נדבנות ומתן צדקה שם רע?
במענה על הביקורת טוענים בחוגי ראש הממשלה "כך עושות כולן", כל ראש הממשלה, כולל הלשעברים - ולא היא: בסקנדינביה עוד יש מנהיגים הרוכבים על אופניים וגם כאן, אצלנו, דווקא בין המגינים על נתניהו נמצא ח"כ אחד שגר בקרוון דולף ואחרים/ות בולטים באורח חייהם הצנוע. טרחנו ועברנו על רשימת שרי הליכוד וכמעט ולא מצאנו אחד שאינו מציג דוגמה אישית ראויה.
לא, רבותי! תופעת "שנור-החיים-המתוקים" אומנם קיימת, אך היא עדיין אינה אופיינית לחברה הישראלית. עם זאת, כדי שההשחתה לא תתפשט ולא תוציא לתרבות רעה את הנוער - הגינוי הציבורי, ולאו-דווקא עוד ועוד משפטנות שכבר הייתה לזרא, חייב להתריע: עד כאן!
וגם לא יזיק לבנימין נתניהו ולרעייתו לחדול להכחיש את מה שחשוף ושקוף ואינו מוסיף כבוד. לו פנו לעם בגלוי והיו מודים בגדלות רוח בטעותם ומבטיחים לקיים מעתה את הפסוק "ושונא מתנות יחיה" - קונים היו את עולמם בשעה אחת.
