א.
לחיבור זה מקורות חדשותיים והיסטוריים השוואתיים, אשר תחילתם בידיעה תמימה בעיתון הירדני "א-דסתור", בה נודע כי המחלקה לשימור אתרים ארכיאולוגיים תובעת בדרכים דיפלומטיות את השבתו של "הקודקס הירדני" למוזיאון בעמאן. על-פי הידיעה, הקודקס הירדני עלול להימכר בשוק השחור וכך תאבד ירדן את אחד המקורות ההיסטוריים בגיבוש זהותה.
ירדן, ממלכה מלאכותית שנוצרה בעקבות הכרת תודה בריטית לבית המלוכה ההאשמי, ומכילה יסודות אתניים קונטרוברסליים, זקוקה לכל "סוגי הדבקים" ליצירת עם ירדני, אומה ירדנית, אזרחות ירדנית בעלת ייחוד, היסטוריה משותפת ומסורות כתובות בעל-פה.
הקודקס הירדני, על-פי המחלקה הארכיאולוגית בירדן, נחשב לגילוי המרעיש ביותר מאז נמצאו המגילות הגנוזות בים המלח. הקודקס מתוארך למאה הראשונה של הספירה הנוצרית. ההודעה היכתה גלים בכל העולם ועיתונים בעלי זיקה נוצרית ציינו שקרוב לוודאי הקודקס נכתב על אחד משליחיו של ישו.
סיפור המעשה כמו נלקח מתוך סדרת הסרטים על אינדיאנה ג'ונס, תחילתו בפנייה של בדואי גלילי לחוקר אנגלי בשם דייוויד אלקינגטון, כדי שיבדוק את האותנטיות של הקודקס. הממצאים כללו שבעים "ספרים" המורכבים מנחושת, עופרת ועור. הבדואי, חסאן סעיד, הביא לאלקינגטון שני "ספרים". האחרון שלח לג'נבה את שני הספרים כדי שייבדקו במעבדה לקביעת גילם של הממצאים.
על-פי ארכיאולוגים ירדניים, שימשה ירדן (למרות שלא הייתה ממלכה כזו במאה הראשונה) כמקום המקלט לפליטים נוצריים בתחילת המאה הראשונה לספירה. אם כך, ירדן היא ערש הנצרות. הממצאים הארכיאולוגיים מראים כי בקודקס הירדני מצויים סמלים וסימנים שהיו אסורים לשימוש על-ידי יהודים. הטבעה של מנורת שבעת-הקנים שהייתה אסורה לציור משום היותה חלק מקודש הקודשים, כוכבים עם שמונה קודקודים שהיו אופייניים לנצרות הקדומה וטקסטים הלניסטיים ועבריים בערבובייה.
מידיעה זו נמצאנו למדים כי ירדן מתגדרת במקורות היסטוריים הזרים למהותה. המלך העכשווי הוא הצאצא הארבעים ושלושה לשושלת הנביא מחמד, בנו, יורש העצר הוא הצאצא הארבעים וארבעה בשושלת. מה לשני אלה ולערש הנצרות?
התיירות בירדן מהווה ארבעה-עשר אחוזים מסך התוצר הלאומי, סביר להניח שההתגדרות ב"ערש הנצרות" עשויה להגדיל את מספר הצליינים הנוצריים מחד-גיסא, ומאידך-גיסא, ניתן לראות בהתגדרות זו, אלמנט נוסף בגיבושה של זהות ירדנית חדשה שמקורותיה בהיסטוריה העתיקה, הטרום איסלאמית.
נזכיר שתי חברות אחרות שעברו תהליך דומה.
ב.
אחד היוצרים הנערצים על פרסים באשר הם, פרדוס תוסי, חי לפני אלף שנים, הותיר אחריו ספר שנכתב במשך שלושים שנה – השאהנמה. זה ספר הנעוץ בתרבות העתיקה של הפרסים ובו מחורזים כשישים אלף בתי שיר המתארים את עלילותיהם של חמישים מלכים. במשך הדורות התחבב הספר על דוברי השפה הפרסית ובמיוחד המוסלמים אשר לא תפשו את ימי-טרום-האיסלאם כתקופת בערות, ג'אהילייה. ההכרה ששורשיהם התרבותיים נעוצים בהיסטוריה מפוארת ורבת הוד, תרמה לתחושת עליונות יחסית לשאר העמים. לשאהנמה תרומה בגיבוש זהותה הלאומית של אירן המודרנית (מתקופתו של רזא שאה, אבי השושלת הפהלווית). גם היום משמשת השאהנמה חלק בלאומיותה של המדינה השיעית הנשענת על חכמי דת, שלכאורה אמורים לעקור מחיי התרבות השפעות נוגדות איסלאם.
מחמד רזא פהלווי, השאה שסולק במהפכת 1979, ביקש במשך שנים לייצר עבור בני עמו "שורשים" היסטוריים שמעבר לאיסלאם, שהרי לפרס עד למאה השביעית היו מקורות תרבותיים ססגוניים במשך אלפי שנים, ולא ניתן למחוק במחי מהפכה את ההשפעה של שלושת אלפי השנים שעיצבו את המורשת הפרסית. בשנת 1971 חגגו באירן המודרנית 2500 שנה למלכות כורש. לחגיגות אלו הוזמנו מלכים וראשי מדינה, והייתה לכך השפעה מכרעת בהתמרמרות עממית כנגד רהב ההתגדרות בהיסטוריה "רחוקה" שאינה רלוונטית לחיי היומיום.
ג.
קהיר אף היא נפלה קורבן למתח שבין המקורות האיסלאמיים למקורות הפרעוניים. כאשר מנהיגים מודרניים ניסו להתגדר במורשת שאיננה איסלאמית, פגשו בהמונים נבערים החיים את חיי הרגע, אינם מתעסקים במומיות, בפירמידות, באובליסקים, בספינקסים או בכל מורשת עתיקה אחרת. לגבי ההמונים, השחתה של שתי מומיות בעלות ערך ארכיאולוגי, אינה נחשבת לפשע נגד החברה, או נגד התרבות, אלא סוג של מחאה נגד רהב ההתגדרות בשורשים היסטוריים רחוקים.
אחד מכל שמונה מצרים עוסק בתיירות בצורה ישירה או בצורה עקיפה. אחד-עשר מיליארד דולרים שמכניסים האתרים הארכיאולוגיים במצרים מהווים נתח משמעותי בתוצר הלאומי המצרי. לאתרים אלו אין קשר לאיסלאם, לאגודות הצופיות המהוות כשליש מאוכלוסיית קהיר, לאתרים המוסלמיים החשובים. אפילו האוניברסיטה המפורסמת ביותר בעולם המוסלמי אינה מושכת תיירים כמו הפירמידות בגיזה, המומיות או המוזיאון המצרי המציג לעולם שרידים מהיסטוריה עולמית.
ד.
פסקה אחרונה בחיבור זה תעסוק בדילמה מרתקת ובת-השוואה עם אירן, מצרים וירדן. הדילמה קשורה בנקודת ההתייחסות של קבוצות בחברה הישראלית. האם לקבוע את המורשת הישראלית על-פי שרידים ארכיאולוגיים של החברה היהודית שחיה בארץ ישראל מאז התנחלותם של האבות בארץ, או אם לקבוע את תחילת ההיסטוריה בפרקי חומה ומגדל, בית יעקב לכו ונלכה, נצח ישראל לא ישקר, השומר, אלכסנדר זייד, אליעזר בן יהודה,
דוד בן-גוריון, ז'בוטינסקי, ברל כצנלסון, סבא שלי, סבתא שלי?
שורשים היסטוריים רלוונטיים עשויים לתרום לגיבושה של זהות אותנטית המקובלת על מנסחיה ומי שאמור לקבל על עצמו את הניסוחים – מבני עמנו ומשכנינו.
המחלקה הארכיאולוגית בירדן יכולה לקבוע שהקודקס הירדני ישמש להוכחת הטענה שירדן היא ערש הנצרות, אך מי שיקבע זאת, יהיה העם הירדני בעל המקורות האציליים הנובעים מהיות המלך נצר לשושלת הנביא מוחמד.
מי שיקבע את צביונו של העם הפרסי אלו הם האזרחים הנאורים, השמים יהבם בהגיונות מערביים מתובלים באמונה דתית בדומה לנוצרי מאמריקה, מקנדה ומאיטליה.
מי שיקבע את צביונו של העם המצרי אלו הם הצעירים המבקשים להסתפח אל משפחת העמים, מבלי לוותר על דתם, אמונתם, תרבותם, תוך רצון להעשיר את ה"אוניברסליות" בתכנים התרבותיים עליהם אמונים הצעירים המצריים.
מי שרוצה להמשיך לחשוב על כיבושי המלך דוד והקמת מלכות שלמה, מי שרוצה להתעקש לומר "אתה בחרתנו מכל העמים אתה רוממתנו מכל לשון", סביר להניח שימצא עצמו חובר לקבוצות קטנות הזויות בשוליה של ההיסטוריה האנושית. מצרים המודרנית אינה שייכת לפרעונים, ירדן אינה קשורה לערש הנצרות, אירן אינה קשורה לימי אחשוורוש, וישראל המודרנית רחוקה שנות אור ממלכות דוד.
