קיר הזכוכית הגבוה

ואתחיל דווקא מהזיכרון: הסתיו בנחל אלכסנדר הוא כל כך שקוף, עד שיש חשש שמכת אגרוף אחת שלא בכוונה, בעיטת עקב חזקה ומפתיעה, ישברו לרסיסים את קיר הזכוכית שגבה עד לשמים. האור משתנה לפתע, והשקיפות ממש מתעתעת. הרי שומרון הנמוכים מתקרבים לפתע, עד שאפשר להבחין בצריחי המסגדים, בסוללות הכבישים החדשים, ואפילו בחלונות הבתים. ממש מכאן, מהיכן שמתוח היום הגשר החדש של הולכי-הרגל, צולמה התמונה המפורסמת שבארכיון היישוב: מחנה האוהלים הקטן, האוהלים המלבינים כמו צאן שעלו מהרחצה. ומרחוק מאפירות הגבעות החשופות של השומרון, ומתכהות בתצלום הישן. היום המדרון המערבי, הפונה אל שפלת החוף מכוסה כולו בכפרים ועיירות. אבל בתמונה הארכיון שמראשית שנות השלושים, הגבעות עדיין ריקות לגמרי. וחלקות, ללא בתים. צמחי השנית הגדולה מסגילים לפתע על גדת הנחל, ואפילו הירוק העכור של סבך שיחי הפטל, מתחדש ומקבל חזות רעננה. אפשר לנשום מלוא החזה אוויר יבש ומלא ריחות, אחרי הקיץ הארוך, הלח והמחניק. במין סתיו שכזה, לפני שנים, מתי זה היה? אולי בסוף שנות החמישים? נהגתי לרכב על אופניי הישנים לאורך הגדות. הייתי ממש מורעב למראות הסתיו החדשים: קטיף הכותנה, הזמזום החדגוני של הקטפות המאדימות, שורות הכותנה המלבינות עד לאופק. הררי הלובן המצטברים בערימות ובעגלות, וצבעם כל כך לבן ובוהק, עד שאפשר לראות אותם גם בלילות הסתיו הבהירים. בכרמים נבצרו כבר הענבים, והעוללות שנותרו והשחירו בין העלים המתייבשים, רק הדגישו את התרוקנות הפתאומית של הגפנים. בימים כאלה הייתי מתאהב מחדש בנחל אלכסנדר, בגדותיו המוריקות, בדרכי העפר שנמתחו לאורכו. עונת החגים הדחוסה, חגי הסתיו הגדולים, נתנה מעין מסגרת נוספת למראות. והקינות של הימים הנוראים, הבכיות של יום הכיפורים ושירי השיכחון של ראש השנה וסוכות, ניסרו לאורך הנחל, וטיהרו בייסורים את הנשמה. אי אי, האטוויזם היהודי הקמאי שלי, שהיה אז מתעורר. היה בכל אלה אושר לא מושג, ויכולתי לשמוע מין מנגינה של אושר שמלווה אותי בנסיעתי. ממש כאילו עלתה ויצאה מתוך החריקה הנעימה של צמיגי האופניים, ומלחישת הלחיכה של הגומי בעפר התחוח של הדרך. שנים רבות שהתרחקתי מהנחל, וכשהגעתי אליו שוב, ברכבת מתל אביב לחדרה, ומשם דרך היער במכונית של חברים, אמרתי לעצמי שאפילו ביקורי קצר, ואין לי זמן פנוי כמעט, אני אתפנה לשיטוט על גדות הנחל. ממש כמו שנהגתי לשוטט בימי נעוריי הרחוקים. הילדים כבר גדלו והתפזרו בכל הארץ, ואשתי הייתה עסוקה בענייניה, ואני יכולתי לפנות לי את הזמן המועט הזה, ולטבול שוב בעיסת האושר הרחוק ההוא, שחלף זה מכבר. בדרך הכורכר המוזנחת, המובילה אל בריכות הדגים של היישוב, דרך שמככבת בחלומות הלילה שלי כבר שנים, ראיתי בני זוג מלובשים בבגדי ספורט, רצים ריצה איטית ומדודה, מהשער הישן של המשק אל הגשר הראשון. חלפתי על פניהם בדיווש אופניי, והם הניפו לי ידיהם לשלום. הוא היה גבוה ורזה, ושערו כבר הלבין, והיא הייתה אישה נאה מאד פעם, ופניה נראו לי אפילו מוכרים. חליפות הספורט שלהם לא היו פשוטות, וניכר בהם שהם מטפחים את תרבות הגוף. כשהתרחקתי מהם נזכרתי לפתע בשמה של האישה. כן, היא בת המקום שנישאה בנעוריה למורה-מתנדב מאנגליה. והלכה אחריו אל בית הספר הפרטי שלימד בו. ואחר כך שמעתי הם קנו את בית הספר והיא ניהלה את ענייני התלמידים. האם גם הם מתגעגעים לנחל אלכסנדר, ממש כמוני? האם גם היא רואה את דרך הכורכר המשובשת בחלומותיה? והוא? האם הוא זוכר כמוני, את השביל המלבין בין הכרמים? בין הנחל לבין סככת האריזה הישנה? בחצר המשק הייתה שיגרת הסתיו כמו בכל מקום. מפנה האשפה ניגח את מכולת האשפה המחלידה, וספקי הירקות והחלב פרקו את משאיותיהם על המשטח המוגבה של המטבח. המשק שלי, כפר הולדתי, זירת געגועיי התמידיים, כאילו התרגל לעונת הקיץ הקשה. וכאילו לא הרגיש מה הוא כונס אל אווירו: משרפות העופות המצחינות העלו עשן מסריח אל תוך צמרות הפיקוסים. ובאוויר הלח והמחניק של הקיץ המכביד, אפשר היה אפילו לחוש בצחנת הגופרית שבאה ממעשנות תחנת-החשמל שבחוף חדרה. הרצים שפגשתי בשדה, שבו אל אזור המגורים. ילדים צעקו מעבר למדשאות. ואני חשתי פתאום מין רווחת ניצחון לא מוסברת. הנה, גברתי על קיץ מכלה נוסף. ניצחתי ושרדתי. וכעת אפשר היה להתרווח באוויר הנקי של הסתיו, ולהתמכר לריחות המהולים הללו, שהגיעו מהשדות ומהפרדסים. ולחוש שזהו, זהו הסתיו, הלך לו הקיץ המתיש. הזמזום הקל שפכפך באוזניי, מהתרגשות או מחוסר שינה, דווקא חידד את שמיעתי. ופתאום שמעתי את כל ציפורי הגן בבת אחת: את השחרורים שורקים ומנגנים מהחרובים שליד בניין המזכירות. את האדמה העובדת ללא הרף, וחותרת תחת יסודות הבתים. את ההסתדקות המתמשכת של הקירות המתפוררים. את נהמת מנועי-הקירור העמוקה, הבאה מכיוון מכון-החליבה שבמורד הגבעה. את געיית הפרות המבכירות, המתקשות להמליט ברפתות. ואת ההקשה הרכה והקצבית של סוליות נעלי הספורט היקרות של זוג הרצים שחלף עכשיו על פני האורווה, והריץ לפתע את הסוסים, שטיילו בשלווה בחצר. ומיד אחר כך התנבחו בבת אחת כל כלבי הרבייה שבתוך מכלאת הכלבייה. עצרתי לרגע. ירדתי מאופניי והחניתי אותם בצל המבנה העגול, ששימש לפנים בית הקירור של המשק. הרצים מאנגליה חלפו על פניי, קרובים עד לנגיעה, ועם זאת מרוחקים כל כך. הבחנתי בתוך שנייה באגן המתרפה של האישה, שזכרתי אותה מנעוריה. בחריצי העור על פניו של המורה המזדקן. ראיתי שהוא קצר נשימה במקצת. שפתיו יבשות והוא משתוקק לשתות. עקבתי אחר מבטו השלוח לשמאל. אל רחבת החנייה. ראיתי את הג'יפ המבריק מתמרן בחנייה. את דלתו השמאלית נפתחת, את הרגל המקסימה יורדת, ואחריה נמשכת ויוצאת, אל מול עיניו של המורה המתנשף ומול עיניי, רכון כביכול על אופניי, מיכל היפה שבאה מהעיר. התקרבתי לאטי אל הג'יפ שהודמם. היא רכנה אל המראה והיטיבה את שערותיה. ואחר כך הידקה את משקפי-השמש אל פניה. וכשפנתה אליי יכולתי לספור ממש את מניין השניות שחלפו, עד שעלה בעיניה הנצנוץ המוכר. לא, היא לא הייתה מופתעת. אבל בכל פגישה שנפגשנו מאז הלילה החטוף ההוא, שכל כך קירב אותנו, השתהתה משום מה, עד שהכירה אותי. כאילו נמחקתי מספר-הפרצופים שנשמר אצלה. היא הזדקפה מעל המראה של הג'יפ, ויכולתי לחוש ממש איך היא מתחילה להכיר אותי. זה כאילו התחיל אצלה מלמטה: ברגלים. וטיפס ועלה אל פניה, עד שהגיע לשתי ידיה, שהונפו לקראתי בברכה. שמטתי את אופניי וניגשתי אליה. התחבקנו והחלפנו שנים או שלושה מגעי-לחי חמימים. כמנהג הצרפתים. פעם היינו מתנשקים ממש, בפגישות ובעיקר בפרידות. ואז עוד העזה להיתלות עליי פעם או פעמיים. ובאחד מביקוריה אפילו צעדנו יחד, מתואמים כזוג אוהבים, לאורך הקווים של המסומנים של מגרש החנייה. מהספסל של תחנת האוטובוס ועד לפתח המכבסה הציבורית. אבל זה היה פעם, וכבר מזמן לא זכיתי למגעה, שכל כך התגעגעתי עליו.

"אה, הביטו, הנה גם אבישי כאן", אמרה אלי, ואל כל רחבת החנייה הריקה. "ומה שלום אשתך? והילדים?". נענעתי בראשי כאומר בסדר, תודה. והוספתי "ומה עם רן? הבאת איתך גם את רן?" היא שילבה את מרפקה במרפקי ואמרה "כן, בטח, רן הגיע. אבל כרגיל ירד קודם להגיד שלום לחברים שלו שבמוסך". עמדנו ככה לרגע קצר, שלובי מרפקים, והסתיו של נחל אלכסנדר הכה אותי בסנוורים. "אבל יש לי רק כמה רגעים, אני צריכה לבקר בבית הסיעודי". היא משכה את מרפקה ואמרה "לך תביא את האופניים שלך, ותלווה אותי לבית האבות". אסור לי להלאות את עצמי בשחזור האירועים בפגישותינו: כמו תולעים מכרסמות לי את הלב, כשאני חוזר על עלילת המעשים מההתחלה, מהפגישה הראשונה, ועד לפגישה הנוכחית. אבל אינני יכול למנוע את שטף הזיכרונות מלשטוף דרכי כרצונו. כל הפרקים הקודמים של הסרט המתמשך שלנו מתנפלים עלי, לפני שאני ממשיך. ואם זה הסתיו השקוף ומוחץ הלב עכשיו, בנחל אלכסנדר ובגדותיו, הרי שהזמן כולו: איתה או בלעדיה, נשקף כעת בבהירות עצומה ומכאיבה. כמו המראה של הר החרמון, הגבוה והרחוק, העטוי מכסה-שלגים, שראיתי לפעמים מראש הגבעה שמעל לנחל. איני יכול להסתיר שום פרט, ושום כאב אינו יכול להיסתר ממני. ואפילו שתהא זו פגישתנו האחרונה. הבהירות הזו לא תאפשר לי שום מסתור, שום פינת געגוע והתמכרות, שום מערך צללים שאפשר להיסתר בחובו. מתי נפגשנו לראשונה? ב-1960? החבר שלה, החבר הראשון שלה, נסע אז לחוץ לארץ. לטיול קצר עם חבר, בפיורדים של נורווגיה. נערכה אז איזו חגיגה גדולה במשק. שהתמשכה כמעט כל הלילה. איכשהו יצא שחזרנו יחד מרחבת החוגגים אל שכונת הצריפים. אני כבר יצאתי אז ללמוד הוראה, בסמינר "אורנים" שליד חיפה. ומיכל כבר דיברה על חתונה. היינו כמעט בני גיל אחד, והכרתי אותה מרחוק הרבה שנים. אבל פתאום, בבת אחת, היא יפתה, וכל ההיכרות הקודמת כאילו נעלמה. היא נראתה מאד צעירה בלילה ההוא. כשירדנו אל הצריפים, בשבי הדשאים המלא בטללים. החבר שלה הצליח בשירותו הצבאי הרבה יותר ממני.. הוא היה קצין מצטיין באיזו יחידת-סיירים מיוחדת. הוא אומנם השתחרר וחזר למשק, אבל שמעתי שהצבא לוחץ עליו ועל המשק, שיחזור בקרוב שוב לשירות. היה לו ניגון דיבור מתמשך ונעים, והוא נהג להשתמש בכמה מלים אופייניות לו, שאני פשוט חיכיתי להן, בשעה שדיבר. ידעתי שהוא יזדקק להן בעוד רגע או שניים, כשדיבר עם מיכל היפה, דיבר כאילו היה המדריך המבוגר שלה עוד מתנועת הנוער.ובמשק סיפרו לא פעם, שהיא התמרדה ושלחה אותו לכל הרוחות. נמאס לה מהפטרונות שלו עליה. אבל תמיד חזרו זו אל זה, והאהבה פרחה. בשכונת הצריפים היה חשוך. הצפרדעים והקרפדות קרקרו נוראות בביצה שמאחורי חורשת האיקליפטוסים. באוויר כבר הייתה צינה של בוקר. ליוויתי אותה עד לדלת הרשת של הצריף. היא היססה, ואני שלחתי יד אל המפסק, והדלקתי את האור במסדרון המשותף. "לא צריך", אמרה, "אתה יכול לכבות את האור". ניגשתי שוב אל המפסק וכיביתי את האור. לא ידעתי מה היא רוצה. היא התנדנדה קצת על רגליה, כאילו הייתה שתויה מעט. "בוא נצא מאחורי החורשה", אמרה, "אולי נוכל לראות את הזריחה?". אני כבר לא זוכר מה היה שם, במבוא של הצריף. אפשר שהיא באמת הזמינה אותי, ואפשר שבאמת התנודדנו דרך הדשאים הלחים, לראות את הזריחה. הכול אפשרי, הכול יכול היה לקרות. מעין וילון כהה מסתיר ממני את קורות השחר ההוא. יותר מדי רגשות היו מעורבים שם, כמו שאומרים היום, יותר מדי טעויות, אי הבנות, יותר מדי מגעים לא נכונים. הטיות-גוף לא נכונות ומטעות, ולבסוף גם עלבון ופגיעה. נשענתי אל המסגרת של דלת הרשת. ידעתי שהחבר שלה נסע לפיורדים של סקנדינביה לכמה שבועות. לא פחדתי מכלום. וזו אולי הייתה הטעות הכי מטופשת שלי. חשבתי שבקלות אוכל למשוך אותה פנימה אל החדר. ואולי אפילו תבוא מעצמה, ולא אצטרך למשוך אותה לשם. "מיכל", אמרתי, "מיכל היפה". היא עצמה את עיניה ונשענה לאחור. ואני חושב שרכנתי אז אל צווארה ונישקתי אותו. היא הניעה בידה תנועת מיאון רפה. "לא, לא עכשיו". אבל אני הייתי מבולבל וחושק, ונצמדתי עוד אליה. והיא מעצמה כאילו נפלה עלי. והרגשתי את שפתיה מגששות אחרי שפתי. השמש זרחה פתאום, או התכוונה לזרוח, והמשכימים קמו לעבודתם בלול וברפת. מישהו הדליק את האורות בחלק האחר של הצריף הארוך. ואיזה טרקטור חלף על דרך העפר הסמוכה, מרעיש מטרטר וצורם. מיכל משכה עצמה לאחור, והתירה את ידיי מעליה, והתרחקה ממני לאיטה. ואנחנו פרשנו לחדרינו כמו זרים. מבלי שהצלחתי לדבר איתה, כמו שתכננתי, וכמו שכל כך רציתי. לא חשבתי שהלילה החל איזה קשר בינינו, ולא תיארתי לעצמי שהקשר יימשך, בהפסקות ארוכות, חמש עשרה או אפילו עשרים שנה. לא יכולתי להסיר ממנה את עיני, אז כשהתנודדה לאחור. אפשר שאפילו עצמה שוב את עיניה, וגיששה אחרי דלת חדרה. היא נתקלה לרגע בארון נעלי העבודה הבולט, וכמעט שנפלה. אבל לבסוף נעלמה מאחורי הדלת. הוילון שלה, שהיה מלא בפירות מיובשים של הג'וקרנדה, קרקש לפתע, ואני ידעתי שהפסדתי אותה לתמיד. שכבתי שעות על מיטתי, בבגדיי. איזה זמזום טורדני ריצרץ בתוך אוזניי. ניסיתי לשחזר את הקרבה הפתאומית שניצתה וכבתה בינינו. על רחבת החנייה, בדרך מהג'יפ שלה אל הבית הסיעודי, עצרתי אותה לשנייה ואמרתי "בואי ננסה להיזכר: איפה התחלנו להיפגש? ואיפה הייתה פגישתנו האחרונה?". רציתי לעורר את מיכל, שהדברים שלי יגרמו לה להיראות כמו אז, באותו הרגע שהתנודדה, חיוורת ועצומת עיניים. ואני בטיפשותי חשבתי שהיא שתויה! אבל היא הייתה חתומה, ומבטה סירב להפצרתי. היא לא התכוונה לפרוש כעת, דווקא כעת, ביום הסתיו השקוף הזה, את כל החיים שחיינו שנינו, בין הפגישות החטופות. תיאור דלת הרשת לא עורר אותה. וגם החזרה המונוטונית שלי, על המשפט שלה "אולי נוכל לראות את הזריחה", לא עשו לה כלום. היא פשוט מיהרה לביקור. ליוויתי אותה אל הבית הסיעודי. נכנסתי פנימה והתייצבתי יחד איתה ליד שולחן האחיות. היא הניחה על השולחן כמה דברים שהביאה בשבילם. איזה צרור של פרחי-משי מלאכותיים, ואיזו קופסה של ממתקים מחוץ-לארץ. ואחר כך אמרה לי "אם אתה רוצה, חכה לי כאן בחוץ". והלכה לבקר בחדרים. אני יצאתי אל הרחבה השטופה. התיישבתי על ספסל האבן הרחוץ. התבוננתי במקלות החצבים שעלו כבר בשולי גן-המשחקים הסמוך. גם כאן הורגש הסתיו בכל תוקפו, ולא רק בגדות של נחל אלכסנדר. אמרתי לעצמי לפתע, שאני מוכן לשבת ולהמתין לה ככה כל חיי. כל מה שנותר מקצבת חיי. ימים, לילות, עונות שמתחלפות. כאן, על ספסל האבן המחוספס הזה, בכניסה לבית האבות, ממול למקלות החצב המלבינים באור הזך. ובעצם, חשבתי, כך הרי התנהלו כל חיי. הם היו המתנה אחת ארוכה לה. מאז אותו הבוקר הטלול ההוא, בשנת 1960, שלאחר החינגא הקיצית. ועד הבוקר הזה, של השנה הזו, וכל אלפי הימים שביניהם. כשהיא יצאה קמתי אליה מהספסל. היא לא התפלאה בכלל, כאילו הייתה בטוחה שתמצא אותי שם, ממתין לה ביציאה. ליוויתי אותה אל מגרש החנייה, אל הג'יפ שהמתין לה. החרובים שליד בית המזכירות פרחו את פריחתם הכבדה, ונתנו את ריחם הכבד והמגרה. הציפורים שהתכנסו בתוך הסבך הרימו קול צפצוף. וחתיכת הזכוכית השקופה הזו, העולם שהפך למזגגה, התרומם ישר מהמדרכה שעליה הלכנו. עלה מתוך האבנים המשתלבות שהאדימו מלמטה, ועד לשמי השמיים הרחוקים, שלעולם לא אוכל להשיגם. מיכל ניגשה אל הג'יפ, וממש כמו ביציאתה קודם, רכנה אל המראה, והעבירה ידיה בשערותיה, בתנועות קצרות ומהירות. "חבל שאין לי כאן מסרק בשבילך", אמרתי לה. היא הפנתה פניה אלי, ובעודה רוכנת אל המראה חייכה אלי, ממש חייכה אלי.

הו החיוך הנפלא הזה שלה, שבעדו הייתי נותן את כל המחבואים שבהם נפגשנו במשך השנים. את חדרי המלון הקטנים, את דירת הידידים הצרה, את סלעי החוף שבין מושב 'דור' ל'הבונים'. את דירתה שלה, כשרן היה בשליחות עיתונאית בחו"ל, ובושש משום מה לחזור. הו, החיוך העצוב הזה שלה, ששיגרה אליי, אז, בעונת ההמלטות בדיר הצאן, כשניסינו להיחבא מהגשם השוטף, בין הכבשים המסריחות. הרעמים הרעימו, הברקים הבזיקו, היה חשוך לגמרי בחוץ, ואנחנו הזענו מהחום של הכבשים. היא הניפה את רגליה למעלה, והשעינה אותן על הצמר המאובק והרטוב של הרחלות הפועות. ממש כמו בסרט הטורקי ההוא. היכן שהנער הבתול והתם, מתייחם על האישה, בתוך קרון הבהמות, הגדוש בצאן שמובלות אל בית-המטבחיים שבפרברי איזמיר. אני זוכר את הסומק הנפלא שעלה על לחייה, כשסיפרתי לה איך בעונת הייחום היו הרחלות המיוחמות נעמדות לפניי, מנידות באחורי אלייתן, ומצפות שאקפוץ עליהן מאחור. כאילו שהייתי אחד האילים האלימים המשתגעים מעוצר תאווה. היא הסמיקה עוד, כשאמרתי לה איך גיליתי לפתע כמה נכונים הסיפורים על נערי הכפריים הערביים, שהיו מתעלסים עם הצאן הדורשות. הכול מגרה כל כך בעונת הייחום: החום הכבד, אווירת ההפקרות, מעשי האהבה שאינם חדלים לרגע. והיא הפתיעה אותי אז, כשאמרה ללא שום מבוכה, שהיא יכולה לתאר לעצמה איך זה, שהמרחק כביכול, בין אנשים לבהמות דקות, יכול להתקצר לפעמים באורח מופלא. אחרי שיצאנו עם משפחותינו ועזבנו את המשק, ראיתי אותה מעט מאד. שמעתי שעזבה את החבר הראשון שלה, והתאהבה ברן העיתונאי. ופעם אחת, באיזו מסיבה אקראית, במערכת של אחד העיתונים בתל אביב, נפגשנו במפתיע. רק נכנסתי לחדר ומיד ראיתי אותה. יפה מתמיד, סמוקת לחיים, מדברת בהתלהבות כדרכה עם החבורה שמסביבה. השפלתי את מבטי והסתתרתי מאחורי גבה של מי שתהיה אשתי. מתוך רוע וקנאה בלשתי את הפנים של הגברים שסבבו אותה בחבורה המהודקת. כמעט שיכולתי לנחש עם מי מהם שכבה, ומי מהם זכה להכיר אותה כמוני. כשראתה אותי מרחוק, עצרה בדבריה, ובלשה את פניי כאילו היא מתקשה לזהות אותי. אבל אז חצתה את מעגל החבורה וניגשה אליי. נתנה את מרפקה במרפקי, ובלי שום בושה גיששה בשפתיה אחר שפתיי. "רגע אחד שקט בבקשה", כמעט שאמרה בקול רם, "הקשיבו, זה המאהב שהיה לי פעם בקיבוץ". היא משכה בי אל מרכז החבורה, להבהיר להם שפעם, כשעוד הייתה צעירה מאד וטהורה מאד, במשק ובדיר הצאן, כשהתהלכה לאורך הגדות המוריקות של נחל אלכסנדר, ובין הסכרים הקטנים של בריכות הדגים, אפשר שבאמת היינו אז נאהבים לזמן קצר. והיא התעלמה לגמרי ממי שתהיה אשתי, שנותרה נבוכה מאחור, ולקחה את ידי בידה, ועברה אתי בסבלנות ובחיוך המופלא שלה, מאורח לאורח. את כולם הכירה לי, והכירה אותי לכולם. על אחד הכיסאות רכנה עליי, כאילו מתרפקת, בעת שניהלה את שיחתה עם בני החבורה. ואחר כך יצאה שוב מחיי ונעלמה לה. ראיתי את שמה מדי פעם בעיתונים. אשתי ואני הספקנו מאז לחזור למשק ושוב לעזוב. ולהישאר לבסוף בסביבה של עמק חפר. דומני שאז גם החלה בכתיבת שירים וסיפורים קצרים. והטורים המגוחכים האלה שלה בעיתון. הם שהוציאו לה שם כוזב של אישה נועזת וחופשית. ומישהו אפילו סיפר לי שהיא מאד מבוקשת בחוגים מסוימים. ובלילה חורפי אחד, כשחזרתי עם אשתי מאיזו הלוויה משפחתית, הבחנתי במיכל היפה לפתע, ברציף של תחנת האוטובוסים המרכזית. היא הייתה מוצפת פרחים, הזרים עיטרו אותה מכל עבר. ראיתי את הגברים שהקיפוה. לבושים נאה, אחדים ינקו ממקטרות ועישנו סיגריות, וכולם הצטופפו סביבה. ממש כך מתחוללת סביבה מהומה קטנה במקום ציבורי. אבל אז היא הבחינה בי, ומרחוק , למרות החשיכה והעשן, ופליטת המקטרות הסמיכה, צעקה אליי והשליכה אליי את הפרחים. התקרבנו בזהירות, ועשיתי לה היכרות עם אשתי. היא לא זכרה אותה ממסיבת הבוהמה במערכת העיתון התל אביבי. ואשתי לא זכרה איך חטפה אותי אז מידיה, ודחפה אותי אל מרכז החבורה, ממש בכוח. לרגע העפתי מבט אל יונקי המקטרות ומוצצי הסיגריות שעמדו נטושים. הם הביטו בי בסקרנות ובבוז, ואני ריחמתי עליהם מעט. אבל ידעתי, הו כמה טוב ידעתי, מה הם מרגישים עכשיו! וכשהשבתי פניי אליה, היא כבר עמדה והתרכלה עם אשתי. על המכרים הטובים שלנו, אלה שנשארו במשק ואלה שעזבו העירה ואלה שירדו מן הארץ. והיא הייתה זו שבישרה לאשתי, שסוף כל סוף, לאחר פרידות והתאחדויות מרגשות, היא החליטה סופית להתחתן עם רן. כן רן, העיתונאי שנעשה מפורסם לאחרונה. זה שפגשנו כבר קודם, בנסיבות שונות לגמרי. המונית שהוזעקה בטלפון לאסוף אותה הגיעה. והנהג יצא ופתח לכבודה את הדלת הימנית הקדמית. היא רצה ונפרדה מיונקי המקטרות והמעשנים הנבוכים. נשקה להם בנדיבות פתאומית שהביכה אותם. וחיבקה אותם, ונעלמה בתוך המונית, מאחורי הזכוכית הכהה. ואני ראיתי, או שדמיינתי שראיתי איך היא מסירה את התיק מכתפה. איך היא מתרווחת לה בנוחיות על המושב הרך, ואיך היא מתעלמת מכולנו. כל אלה שעמדו שם והביטו בה בעיניים כלות. ואני ידעתי, הו, כמה שידעתי, שהיא כבר שכחה את כולנו. את אשתי ואותי. ואת חבורת הגברים ההדורים שהקיפה אותה ברחבה. בעת שהמונית תמרנה אחורה וקדימה, כדי לצאת מהרציף הצר, קרבנו לאיטנו אליה. היה קר והתכרבלנו בתוך המעילים, ושיקענו את הידיים בכיסים. והיא, כנסיכה מעולם אחר, חמים וזוהר, ישבה לה מנותקת מאיתנו, והתאמצה להוריד ולפתוח את שמשת חלון המונית. היא לא הצליחה לפתוח את שמשת החלון, והנהג רכן לאחור, ופתח למענה את השמשה הכהה. היא שלפה את מחצית גופה החוצה, אל החורף העירוני, וקראה בקול מתפנק בשמות כולנו. היא לא החסירה אפילו אחד. ועל שמי התעכבה אפילו "אבישי, אבישי, אבישי". מישהו מהחבורה רץ אל המונית וצעק "מיכל, שכחת את העיתונים ואת הספר החדש". והיא קיבלה ממנו את השקית ולחשה לו כנראה, וליטפה אותו על ראשו במחווה מגוחכת, ואת השאר כבר לא שמענו, אנחנו שעמדנו מרחוק. "להתראות לכם, לכולכם, חמודים שלי". חשבתי ששמעתי את קול התפנוקים שלה חוצה את הרציף. וכשהמונית הסתלקה, התעופפו אחריה עלי-הפרחים, שהיא השליכה ממש ברגע האחרון על המדרכה. אני עצמתי את עיניי ולא רציתי לראות. הו, כמה שלא רציתי לראות, מי מבני חבורתה הוא שרוכן אל המדרכה הרטובה להרים את הזרים שזרקה. לא היה לי כוח לעוד פרידה מסוגננת שלה. שבעתי מהן בשנים האחרונות. וכשישבתי באוטובוס הצונן, ליד אשתי השותקת, דימיתי שאני רואה את דמותה של מיכל זוהרת בחלון. זוהרת וקורצת אליי. נוסעת ממולי, בתוך בועה של אור חיוור. כאילו אוטובוס אחר שהיא יושבת בו, נוסע איתנו במקביל. מרוב שהתרגשתי, ובלי להרגיש, מעכתי את כרטיסי הנסיעה שלנו לעיסת נייר דביקה. נעצתי את הכרטיסים המעוכים בתוך חריץ החלון וזימרתי לעצמי, השד יודע למה, כי אני לא ידעתי, את השיר על "ואדי חווארית", שחיברו ראשוני המתיישבים של המשק שלנו. הם ישבו אז במחנה האוהלים על הגבעה בחדרה. שרו כל הלילה, ולמחרת רעבו וכילו תאבונם בתפוזים שסחבו מהפרדסים שליד הגדר. בטנם כאבה, החולשה עשתה בהם שמות, אבל הם חיברו פזמונים עליזים, כמו ששרו בבתי הקפה של ורשה ותל אביב. המלים היו כל-כך טיפשיות, כל-כך בנליות, שממש התביישתי. אבל המנגינה, שהם פשוט גנבו אותה משיר-עם רוסי ידוע, הייתה נורא מתוקה. והיא התנגנה באוזניי כאילו מעצמה. ראיתי את פניה של מיכל היפה נוסעים לצידי בתוך מסגרת החלון של האוטובוס, שחצה את פרדסי השרון החשוכים. ומבלי להרגיש, חזרתי שוב ושוב על שורת השיר "נחל אלכסנדר, נחל אלכסנדר אהוב, לאן הולכים מימיך?..."

שלוש שנים אחרי כן, באיזה בניין משרדים גדול בתל אביב, עליתי באחת המעליות המהירות לקומה השמינית. שם היה משכן השגרירות החדש, ושם החלה ממש עכשיו קבלת-הפנים לכבודו של המשורר האורח שהגיע מארץ רחוקה. ואולי כבר החלו קוראים שירים מספרו החדש. ביציאה מהמעלית, ראיתי אותה פתאום. הלב המזדקן שלי החסיר כמה פעימות, מחמת ההפתעה. "מיכל!", ניגשתי אליה, והיא כרגיל אצלה, השתהתה כדרכה עד שהכירה אותי. לחצנו ידיים. רציתי גם לחבק את כתפה. אבל היא אמרה "רן כאן. הוא נכנס למשרדים המפוארים של החבר שלו, עדי, עדי הידוע, בעל היכטה". היא הניחה כרגיל את מרפקה בשלי, ומשכה אותי אל הכורסאות שעמדו ממול לפתחי המעליות. היא הייתה יפה עוד יותר מתמיד. השנים רק השביחו את מראה פניה ואת מראה גופה. "מה אתה מתרגש? ראית קבלת-פנים אחת, כאילו ראית את כולן". כן, התרגשתי, והיא כמובן הרגישה ברעד הקל של ידי. כמה פגישות פתע כאלה עם מיכל מזומנות לי עוד בחיים? שאלתי את עצמי. ישבתי לידה על מסעד הכורסה. היא הסמיכה את כתפה אליי, וכאילו ביקשה ללא קול, "אבל תירגע ידידי, כפרי מסורבל שכמוך. תירגע, כל המשוררים הללו לא שווים שעה אחת אתך, בעונת הייחום שבדיר הצאן". רן שלה היה שאפתן לא קטן. מדי פעם קראתי על מעלליו בעיתונים. הייתה לו כנראה כריזמה אישית, והוא ידע לקסום לאנשים. בעיתונים כתבו על נסיעותיו המוזרות, החשאיות כביכול, לכל מיני ארצות מסוכנות בעולם. מאז שכתב את זיכרונותיו מימי מלחמת ההתשה, בראשית שנות השבעים, דבקה בו מין הילה כוזבת של "סופר לוחם". זה היה מגוחך כמובן, משום שלוחם ממש אף פעם לא היה. תמיד הוא הזדנב לו, באיזו פמליה של חנפנים ומלחכי פנכה, מאחורי איזה אלוף נמרץ. איזה מין לוחם אפשר להיות, כשאתה משובץ בלשכת המפקד? אף על-פי כן, המוספים החגיגיים של ימי הזיכרון וימי העצמאות, הביאו תמיד משהו משלו. איזה סיפור קצר, איזה ריאיון חושפני. או אפילו פרק מתוך "ספר חדש שבכתובים". בכל מקום התפרסמו הערותיו השחצניות, שהנה הנה, הוא הולך ל"פוצץ" את עולם הספרות המקומי, העלוב, באיזה רב-מכר עולמי. בתמונות הוא נראה תמיד נינוח. זחוח אפילו. ותמיד תחוב בפיו סיגר עבה. מי שהכירו סיפר לעיתון, שהוא מצית את הסיגרים, ומתעסק זמן רב בהכנתם, כמו באיזה פולחן. אבל לעשן אותם? הו זה לא! זה מסוכן לבריאות! הילכו שמועות זדוניות גם על התמכרותו לשתיית משקאות חריפים. ופעם קראתי במדור הרכילות איזה תיאור מלעיג על "סילון האלכוהול". סילון הנינשף מפיו, חבריו התרחקו ממנו כמה צעדים, הציתו גפרור, רן נשף, וסילון לוהב נדחס מתוך פיו. למרבה השתאותם של הצופים. רן דאג כנראה להפיץ את הסיפור הזה וסיפורים דומים. הוא "בנה" לעצמו שם של "בוהמיין אבל אמיץ". כן, רן שלה היה "טיפוס נזיל", כמו שכינו אותו הכתבים. ואני כבר התחלתי לדאוג למיכל. אף פעם לא יכולת לנחש מתי יפתיע שוב. סתם מתוך הסקרנות משכתי את שלושת ספריו מהספרייה של המשק. לפני שאני מגדף אותו, מה שמאד השתוקקתי לעשות, אני הייתי חייב לדעת על מה לגדף אותו. התאכזבתי מאד מכתיבתו העלובה. זו לא הייתה פרוזה, זה היה רצף של רכילויות. מהעמוד הראשון היה מורגש איזה מאמץ מעורר תיעוב, להרשים את הקורא בכל מחיר. ספרו הראשון, ובמידת מה גם השני, זכו לתפוצה רחבה. מבקרים מטופשים התייחסו אל הכתוב ברצינות מבישה. ומילאו את מדורי הביקורת בשטויות שלהם. אבל עם ספרו השלישי כבר למד קהל הקוראים להבחין בכתיבתו העלובה, וכמדומני שהספר לא נמכר. עותקיו הצטברו במשרדי ההוצאה, וגבהו לעמודות עד לתקרה. בתוך מחסן ההוצאה לגלגו עליו אפילו המחסנאים. הוא זיהה מהר ובדייקנות את כישלונו כסופר. ועבר מייד לתחום הסמוך, אל העיתונות. שמו של רן לא ירד ממדורי הרכילות. רק שעכשיו הקפידו הרכלנים להוסיף לו תואר: רן, הסופר והעיתונאי, ונראה היה שכולם סוף כל סוף מרוצים. לאט לאט התקבצה סביבו חבורה של ידידים ומעריצים. הוא קרא להם "תלמידיי". נמשכו אליו כל מיני אנשים תאבי-פרסום ורודפי כותרות רדודים. מבלי-עולם אנוכיים, וטיפוסים ריקים ונהנתניים. הם הרגישו שאיתו, עם רן המפורסם, הם עוד יגיעו רחוק. "רק לאחוז בדש בגדו", צוטט אחד מהללו בעיתונים. "והוא כבר יישא אותך וימשוך אותך אחריו לכל העולם". ומיכל שלו, מיכל היפה שלו, הפכה שלא מרצונה ל"מלכת החבורה". הם התגודדו סביבה, הם סגדו ליופייה, הם העריצו את "המסתוריות" שלה. והיא, בתמורה, הייתה להם ל"ידידת-נפש". ל"יועצת-סתרים", ל"מוודה האישית שלהם". כך כינו זאת בעיתון. בודאי שהם רצו ממנה יותר. הם רצו שהיא תהיה יחצני"ת יעילה ומליצת-יושר בשבילם, אצל רן שלה, בכבודו ובעצמו. אפשר שבאמת נפגשתי איתם פעם באיזו מסעדה אופנתית, בתל אביב? כן, אני מתחיל להיזכר. כן, אי חושב שכן. המסעדה הייתה בקצה הרחובות בן יהודה ודיזנגוף. לא הרחק מהנמל הישן של תל אביב. ג'יטנו היה שמה? מסעדת הצוענים? אינני זוכר. הייתה שעת צהריים, ומישהו קרא בשמי. מתוך המסעדה קראו לי, כשעברתי על פניה במדרכה. נכנסתי לראות, ומייד הבחנתי בשולחנם. אי-אפשר היה שלא להשגיח בשולחנם. רן חגג במרכז החבורה, עשן הסיגר שלו תימר מעל לראשיהם. מיכל ישבה מתוחה, שעונה אל הקיר. ואפשר שהיא שקראה בשמי, מבעד לדלתות הפתוחות. אבל לא הייתי בטוח. האם הזעיקה אותי שאחלצה מחבורת הנוכלים שהקיפוה? חרדה פתאומית ולא מוסברת לשלומה, חלפה בי לשנייה קצרה ונעלמה. רן התחזה, כדרכו, לאיש רוח אמריקני אופנתי, ממש העתק מתמונות מפורסמות שהופצו אז בעולם האמנותי. חליפת ג'ינס מרושלת, כמו-שצריך, והמעיל הצבאי הקצר, מעיל החאקי המהוה, סמלם של האמנים המתמרדים, היה זרוק כמו-שראוי על משענת הכיסא. והוא ישב כמו-שנכון לשבת, ודיבר אל קהלו המהופנט. שאף מהסיגר הנפוח, ונשף את עשנו הישר מעל לראשיהם. אני בטוח שהוא שמע את מיכל הקוראת אליי. ואני בטוח שהוא ידע כבר אז, מי אני, ומה הייתה מיכל בשבילי. אף על-פי כן הוא לא טרח להסב ראשו לאחור, ולא פנה אליי, ולא חדל מדיבורו אפילו לשנייה. האם הבחין בקריאתה נימה של בקשת עזרה? אחדים מבני-החבורה היו מוכרים בציבור. תמונותיהם הופיעו בעיתונים מפעם לפעם. ואפילו זכו להיכנס למהדורת התרבות המקוצרת של אחרי חצות, בטלוויזיה. היה שם הצייר התוקפני, בעל מבעי הזעם הנבואי, שחירף וגידף בכל הזדמנות את הארץ, את אקלימה, את אנשיה, ובעיקר את ריחוקה ממרכז אירופה. שהייתה כמסתבר, מחוז געגועיו התמידי. והיה שם זמר מפורסם, שפרשות האהבים שלו זעזעו את קוראי העיתונים השמרניים. הוא ישב לבוש בחולצה צבעונית שירדה עד לברכיו, וליטף ללא הרף את האישה הצעירה שהייתה צנופה בחיקו. זיהיתי ליד השולחן גם שחקן סרטים צעיר שכוכבו דרך לאחרונה. והוא נהג במלצריות הצנועות כאילו היו שפחותיו. הוא לבש מעין חליפת התעמלות מבריקה, ולשונו כשלה בכל פעם שניסה להתחכם, מפני שהיה שתוי. אפשר היה לחוש שאחדים מהם חיזרו אחרי מיכל. רן עודד אותם, וגם בעיניה היה מין מבט שלא הכחיש את האפשרות הזאת. אבל היא הקפידה על ריחוקה מהם. האם הייתה נתונה במצוקה שם ליד השולחן? היא נשענה אל הקיר הצבוע, והדפה את כל ניסיונות ההתקרבות שלהם. היא שתתה תה עם לימון, וחייכה אליי כשנכנסתי. רציתי לרגע להצטרף לחבורת המעריצים הצפופה של רן. אבל היא אותתה לי שלא כדאי שאתקרב כעת. וכשיושבי החבורה החלו, בהנהגתו של רן, להתעלל באיזה זוג מבוגר שישב בפינת-המסעדה, מתחת לחלון האחורי, מיכל הזיזה את גופה באי נוחות. ראיתי שאין לי מה לחפש שם. ברכתי אותה לשלום פרידה, והסתלקתי אל הרחוב. אני לא נכנסתי לשם להושיע את הזקנים. ולא באתי לשם להילחם נגד האלימות והעלבונות של חבורת השתויים שנהתה אחרי רן. אבל רן לא שכח. והוא חיפש אותי. והוא דאג להיפגש אתי. והוא רצה שנתיידד. פתאום התחילו להגיע אליי הזמנות לאירועים שהוא ארגן. מישהו התמיד לשלוח אליי למשק את כתבות העיתונות שלו. ואפילו את התחקירים שלו. הוא הפך לפתע ל"מנקה הביבים" התורן האופנתי. קיבלתי גם ראיונות שנתן, שבהם התייהר כמו איזה נער מתבגר. כאילו הוא מתכוון בגילו להסתער על העולם ולכובשו. הוא גם כתב לי כמה מכתבים קצרצרים בעצמו. הוא נטפל שם לאיזה מבקר ספרות מזדקן, שטרח והשווה בין הדברים שכתבנו. "מה דעתך על האידיוט הדפוק מהאקדמיה?", שאל אותי באחד ממברקיו. ובאחרים התלונן כמה הם סתומים וכמה הם אטומים מבקרי הספרות המלומדים המתנשאים. ואיך קשרו ביניהם קשר חשאי אך ברור, כדי לחסום את דרכו אל ההצלחה הספרותית. כן, חייכתי אליו כשהיה צריך. כן, הזכרתי אפילו את שמו, פה ושם, בנסיבות מתאימות. ולא תמיד לגנאי. האם חששתי שיעשה משהו רע למיכל בגללי? כן, הקסם שלו עבד לפעמים גם עלי. אבל לא נעניתי לבקשתו לכתוב סיקורת על ספריו. ולא הסכמתי לשבחו ואת ספריו בשביל פרסומים של ההוצאה שעבדתי בשבילה. ובסתר לבי, ככה לעצמי, רק ביני לביני, גם שמחתי לאידו! כשירד עליו איזה מבקר בחמת רצח, וקטל את סיפוריו העלובים, הייתי מאושר!.

אז גם הזדמן לי להכיר את עדי, בעל היכטה, בן העשירים המפונק מהרצליה, שדבק ברן ונצמד אליו לגמרי. נתקלתי בהם בבית הקברות של המשק. אינני יודע אפילו מה הם עשו שם. אינני יודע למה באו. אפשר שרן עשה איזו מחווה למיכל, ובא יחד איתה לפקוד את קברי יקיריה. זו הייתה פגישה מוזרה, פגישה לגמרי מלאכותית הייתי אומר. רן חבט באיזה ענף איקליפטוס רענן על המצבות. ומדי פעם מצץ מציצה ממושכת מהסיגר שלו. הג'ינס שלו, היו מושלמים. ומעיל החיילים הבלוי, תלה עליו להפליא. ממש דיוקן הסופר האמריקני האמיתי, סופר מחתרת, שאינו מוכר את נשמתו לסוחרי הסיפורים מהוליווד. כאילו זה עתה יצא מתוך אחד המגזינים האמריקנים של שנות הששים. עדי הלך לידו, מגונדר כמו איזו נערה. נזכרתי במה שסיפרה לי עליו מיכל. "אל תראה אותו שהוא כזה יפיוף ושחצן. מבפנים הוא ממש רך". ומי שזכה להכיר אותו, יודע שהייתה לו נשמה רכה. רציתי להסתלק בחזרה אל הצללים של החורשה העבותה, אבל רן הממזר הבחין בי. קרא אלי ומיהר לקראתי. איזה חיבוקים הרעיף עליי! ואיזה לחיצות ידיים חמות השפיע עליי! ואיזה משבי-עשן ידידותיים אך מסריחים השיב אל פניי. ממש כאילו היינו ידידי-ילדות. החברים הכי-טובים שבעולם. "מזג האוויר אצלכם מחורבן כמו תמיד", אמר, "הלחות הזאת יכולה להרוג פילים". לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. ומה פתאום הוא משתפך בעסקי מזג האוויר. "תכיר, תכיר", אמר, "זהו עדי. החבר הכי הטוב שיש לי. והחבר הכי הטוב שיהיה לי אי פעם". נגררתי אחריהם בעל כורחי. פשוט לא יכולתי להסתלק. הקסם העכור שלו עבד גם עליי. בעל היכטה, שהיה הפטרון של רן, התקדם לפנים ואני פיגרתי קצת אחריהם. בעטתי מתוך מבוכה במפלי העלים היבשים של האיקליפטוסים. חששתי להרים את עיניי ולהסתכל לתוך עיניה. היא הלכה לצדי ולא אמרה מלה. מה היא עושה כל הימים עם השניים האלה? חשבתי לי. הרי אפשר לצאת מהדעת. ימים שלימים, שבועות ארוכים, שנים שמצטרפות לרשימה שאין לה סוף. וכל הזמן הזה לבדה, עם שני החלאות האלה? ככה להיגרר, ממסיבה למסיבה? ממסע תענוגות אחד לאחר? מהים התיכון, "שהיכטה של עדי פשוט אוהבת אותו", לאוקיינוס ההודי? הרי אפשר להתפלץ מהבזבוז הנורא הזה של חייה. מה קרה לה? את כל הזמן שעוד נותר לה, תוציא על אתרי הנופש האופנתיים? "רן לא משתגע אחרי החיים האלה", אמרה לי פעם, "זה פשוט מפני שהעורכים והמו"ל שלו יורדים לחייו. הם שולחים אותו לכל מיני מקומות. כי הוא יודע לכתוב על המקומות הרחוקים האלה. אף אחד לא כותב כמוהו על המקומות הרחוקים האלה. מזל שלעדי יש יכטה, ואנחנו יכולים לשוט ממקום למקום בנוחיות". היא הבחינה שאני לא מאמין לה והוסיפה "כך אנחנו יכולים גם לחסוך המון. ותמיד יש זמן לשכב על הסיפון הצר. לשכב, להשתזף ולהתגעגע. אבל גם עליו כבר נמאסו חיי הנדודים האלה". הם הפצירו בי ולא יכולתי לסרב. נכנסנו אלינו לדירה הזמנית. ביקשתי מאשתי שתארגן קפה ותגיש להם מהעוגיות הטובות שאפתה. רן הצליף על הרהיטים שלנו בלכתו, ממש כמו שהצליף קודם על המצבות הישנות, ואמר "תראה אותם עדי, תראה את הקיבוצניקים הקבצנים האלה. אבל כמה שהם גאים! וכמה שהם מתנשאים! וכמה שהם משתחצנים". הנשים הצטודדו קצת וראיתי תכף שיש להן על מה לדבר. איזו קרבה פתאומית וחמימה עטפה אותן. מיכל הייתה לבושה בפשטות מקסימה וכמעט שלא עדתה תכשיטים. היא הביטה על התמונות שתלו על הקירות, וראתה את התמונה שצולמנו בה יחד, לפני המון שנים. זה היה בחג הגז של הקיבוץ, בחודש מאי האביבי ההוא. היפה והאביבי מכל המאיים שילדה אי-פעם אמא אדמה. דקלמתי לפתע יחד איתה, "חודש מאי היה יפה מכל המאיים"... הבנות לבשו שמלות לבנות ארוכות. והבחורים התהלכו עם מקלות רועים על כתפיהם. היא קמה אל התמונה, ואני ראיתי כמה היא מתרגשת. עמדנו שנינו בתמונה, עם כל צוות הרועים, בין הררי גיזות הצמר הגזוז. ידי מונחת על כתפה, וידה השמאלית חובקת קלות את מתני. אני זכרתי את רכות מותנה שהוגש אליי בתמונה, אבל בדיוק אז נאחזתי בעווית, והתפוצצתי מכמה עטישות רצופות, כשריח העטרן החריף חדר לנחיריי. ופעם העזה מיכל ובאה לביקור עם איזה מאהב צעיר. יפיוף חסון וביישני. "בוא, תראה לנו קצת את המשק", התחטאה לפני וביקשה. ומי אני שאוכל לסרב לה. עשיתי להם "סיבוב תיירותי מקוצר", אך מרוכז בחצר המשק. ואחר כך הלכנו בדרך הכורכר המוזנחת אל בריכות הדגים הנטושות ואל נחל אלכסנדר. היא אחזה בידו במין חרדת אוהבים ראשונית כזו, שלבי ממש נכמר לה. ואני הסתובבתי סביבם כמו איזה זקן נודניק טפילי. ידעתי שאני מכביד עליהם, אבל לא יכולתי להפסיק. היא הרי ביקשה שאדריך אותם, וקצת נקמה מותר גם לי. לא רק שהסכמתי לה מייד, גם קיוויתי שמעט, הוי רק קצת! ממה שנתנה לו תיתן גם לי. לרגע שכחתי מהכול. לא היה איכפת לי שזהו מאהב צעיר שהיא משחקת בו כמו ששיחקה בקודמיו. ולא היה איכפת לי אם רן יודע או לא. אדרבא, שיכאב גם לו פעם הלב. שיתכווץ מייסורים, כמו שאחרים סובלים בגללה כבר שנים. המאושר המנוול הזה, איך נפל בגורלו לשדוד אותה, לחמוס אותה לגמרי לעצמו. ולא להותיר לאחרים אפילו מקצתה. וביקשתי בלבי אז, שלא יתאכזר אליה בגלל זה. ושלא יתנקם בה בשל כך. תמיד חשדתי בו שהוא מסוגל גם לכך. אינני יודע אם הרגישה משהו ממה שהרגשתי אני. אינני יודע אם ניחשה מה עבר עליי באותו הביקור הפתאומי. אבל היא הייתה אז מאושרת. לגמרי מאושרת. האושר קרן ופיכה ממנה. היא קראה בקול רם, כמו ילדה. והתפעלה מהרי שומרון הקרובים כל כך. וליד הגדות של נחל אלכסנדר, כשהתעופפו לפתע עופות המים, ונמיות מהירות חצו את הסבך, היא נפלה אל תוך ידיו של הצעיר השתקן. וכל הזמן שאלה "אתה זוכר? אתה זוכר? כאן היו מונחים שקי הדורה. בערימות. האוכל לדגים. שהצאן השתגעו עליו. והן התנפלו על הדורה, מטורפות מרעב. תאוותניות עד לשיגעון. אתה זוכר? ואיך שהן כתשו במרוצתן את השקים, ופיזרו את גרעיני הדורה מסביב? ואיך התנפחו מאכילת היתר הגסה?". לא הייתי מסוגל להישיר מבטי אליה. ורק זרקתי באדישות עשויה "כן, בוודאי שאני זוכר. את הכול אני זוכר. גם את הרועה היפה, שהייתה משתזפת בעירום בתוך העדר". היא צחקה אליי באינטימיות, מבין זרועותיו של הצעיר הביישן. והעבירה יד מהירה ומלטפת על מרפקי. ואני ראיתי אותה לפתע מול עיניי, חיוורת ומתנודדת, כאילו הייתה שתויה. ממוסמרת אל פתח הצריף. ליד דלת הרשת. ושמעתי את קולה המפציר בי להניח לה, ולהדליק שוב את המנורה שבמסדרון. ויום אחד היא הגיעה אליי ואמרה לי שהיה להם משבר נישואין מאד קשה. אבל רן הניח לבסוף לאהובתו וחזר אליה לגמרי. ולא מעט בגלל עדי הטוב, הידיד הנפלא הזה, שכמה שהוא גנדרן ומתנאה ברכושו, הריהו בתוכו נשמה כל כך נפלאה, שהיא פשוט מעריצה אותו. ובעת המשבר הוא היה לה משענת אמיתית. היא למדה לאחרונה שלכל אחד, ולא רק לה, יש חיים סודיים עד גיל ארבעים ואולי גם חמישים. אפילו למי שנראה הכי הגון בעולם. "ומהם החיים הסודיים שלך אבישי?" שאלה אותי ברצינות, "אף פעם לא תגלה לי אותם?". אה כן, שלא תשכח, היא באה להזמין אותי, במיוחד אליי אישית כדי להזמין אותי. רק אליי באה להזמין, מכל העולם באה רק אליי. "נו, מה?" שאלתי אותה. היא מזמינה אותי לסיור חופים נפלא שיערכו עוד מעט, בחופשת חג הסוכות. סיור נפלא בחופי קפריסין ואולי גם טורקיה, ביכטה החדשה שעדי קנה. והוא כעת מסיים את ההכנות וההתקנות. "רן לא יפריע לנו", אמרה, "הוא התחייב למו"ל שלו לכתוב איזה ספר מדהים על פרשייה סבוכה וסודית מהעבר. פרשייה שספיחיה מגיעים אל המשפחות הכי חזקות והכי עשירות שבארץ. רן התחייב למו"ל הנדיב שלו לסיים את כתיבת הספר במועד. וקיבל מהמו"ל דמי קדימה נדיבים". הכול מוכן לנסיעה, אמרה לי. היכטה מבריקה ומצוחצחת. עדי הקפיד לקנות דגם חדיש, קאטאמרן משגע! רק הבוקר עשתה סיור על היכטה. יש בה הכול: מטבחון, וסלון קטן, ומרבץ שיזוף. ואפילו משטח זעיר שאפשר לרקוד עליו עירומים בלילות. היא שלחה את ידה אל מרפקי, הביטה לתוך עיניי ואמרה "תבוא אבישי, אני מבקשת".

חג הסוכות כבר התקרב והייתי חייב לתת לה תשובה. הסתיו פלש בבת אחת לנחל אלכסנדר. והררי הזגוגית השקופה גבהו שוב לשמי השמיים. פרחי השנית הגדולה הסגילו על הגדות, ובסוללות הסדוקות של בריכות-הדגים פרחו שיחי הטיון הדביק בכתמים צהובים גדולים. מיכל אמרה שבאה במיוחד להזמין אותי להפלגה האינטימית. היא לא רצתה להזמין אותי בטלפון ולא בפקס של הקיבוץ ולא בדואר. רק ככה, בעל-פה, בגינה הקטנה שלנו, אחרי ששבה מביקורה הקצר בבית-העלמין. על הקאטאמרן של עדי יש בדיוק ארבעה מקומות. ומעל לכל אחת מזרועות היכטה יש שרוול שינה שכזה, ובתוכו תמיד מונחים שני מזרנים. "זה יהיה ממש חלום", אמרה, ונתנה את מרפקה בשלי. הלילות כבר קרירים, ובקפריסין כבר יהיה ממש קר. והים רגוע באגן המזרחי של הים התיכון, כמו שאומר עדי. ועדי הנדיב ידאג לכול. העלילה המרתקת, עלילת הרומן החדש, כבר מבעירה את רן מבפנים זה כמה שבועות. היא ממש מרגישה איך הוא מתמלא, ואיך הוא מתפוצץ מבפנים. הוא לא יפריע, היא מכירה אותו היטב. כשרן מתחיל בכתיבה, הוא מתמכר לה לגמרי. והוא שוכח כול מה שסביבו. כמה פעמים נכנסה אל חיי? וכמה פעמים יצאה מהם? כמה תקוות הפיחה בי בשנים שעברו? וכמה אכזבות מיהרה להשיב אל חיקי? עמדתי לפניה כמו נער נזוף. אני לא יכול, מיכל, אני לא יכול. אשתי, והמשפחה, והעבודה, והמשק. כולם נגדי. ויכולתי להמשיך ולמנות כך לפניה את כל המכשולים עד אין סוף. אבל השתתקתי. וידה התהדקה מסביב למרפקי. "אתה נחוץ לנו שם על הסיפון. אתה נחוץ לי. ויש ארבעה מקומות על היכטה. ארבעה מזרנים מושחלים בתוך שני השרוולים. רן יעבוד, עדי ידאג, ואתה ואני נמשיך את מה שהפסקנו אז, בלילה ההוא. בחזרה מהחגיגה הקיצית, בצריפון החשוך". הבטחתי לה שאשקול את בקשתה ואתן לה תשובה בקרוב. היא קמה ואני ליוויתי אותה אל הג'יפ המבריק שלה, שחנה במקומו הרגיל במגרש החנייה, ממש ליד המכבסה. זוג הרצים האורחים מאנגליה חלף על פנינו בריצתו המדודה. הם כבר הכירו אותי, והניפו לי בידיהם לשלום. "איפה האופניים שלך?" קראו אליי בידידות. ואני עשיתי תנועת ביטול בידי. כאילו אין כעת שום חשיבות לאופניים או לרגליים הרצות, או לג'יפ החונה או למראה המבריקה שלו. המראה שמיכל תשתופף אליה כדרכה, לפני כניסתה אל מושב הנהג. והיא תיטיב את שערותיה בתנועותיה הקצרות והמהירות, שקדחו חלל בתוך לבי המזדקן. ההזמנה שלה נותרה אחריה ואיכלה אותי מבפנים. היו רגעים שהייתי בטוח שאני נענה להזמנתה ומכין תכף ומייד את הציוד: אורז את התיקים ומצלצל ישר לעדי שיבוא. והוא כבר ידאג לכל השאר. והיו רגעים שהתמלאתי כעס על עצמי. כל כך הרבה שנים חלפו מאז. מהמרדפים הפרועים המשותפים שלנו, אחרי הצאן המתפרעות. ואני עודני שבוי בכפה, כאילו היה זה רק אתמול. ואחר כך נמלאתי רחמים על עצמי ועליה. ועל אשתי התמה ואפילו על רן הבלתי-נסבל. שכחתי כבר מה פירוש להתענות ככה. שכחתי כבר כמה מתיש יכול להיות המאבק הפנימי המכרסם. שכחתי כבר, איך הייתי נותן את כל העולם, את כל מה שאספתי בעולם, את כל מה שנחלתי בעולם, רק בשביל לחיות שוב את הרגעים המצמיתים ההם. חציית הדשאים הרטובים מטל. הריח הטוב שמחלחל אליי מגופה הצעיר. והביטחון האווילי שלי, שהנה הנה אזכה בה כולה, בכל כולה, בעוד רגעים אחדים. ויום אחד עליתי במעלה הגבעה, לבית המזכירות שבמרכז המשק, וראיתי אנשים מתקהלים שם. ואני כבר מבחין מתי זו התקהלות של שמחה, ומתי זו התקהלות של אסון. וכששאלתי "מה קרה? מי נפגע?" השיבו לי בשקט "מה לא שמעת? היכטה של עדי טבעה בלילה. אין עוד פרטים מדויקים. ידוע רק שעדי, בעל הספינה, שרכש לו במשק ידידים, לא הצליח להינצל". "ומיכל?" שאגתי פתאום מתוך איזו נהמת כאב עצומה, שאגה שאינני יודע מניין עלתה לגרוני, "ומיכל? מה עם מיכל?". הם הביטו בי ואמרו "תירגע, מה אתה צועק? אתה לא יודע שהיא הראשונה שנמצאה טבועה?". "והמנוול הזה", צעקתי כבר ללא הכרה, "המנוול הזה, רן, מה איתו?". "אה, הוא ניצל", אמרו לי "וספינת משמר החופים הטורקית אספה אותו אל הנמל. ההלוויות ייערכו בימים הקרובים". היכטה החדישה של עדי, כלי הפלאים המרחף על פני הים התיכון, התהפכה כמו קליפת-אגוז, כשתקף אותה במפתיע הגל הענק. הקאטאמרן המשוכללת הזו, עם שני שרוולי השינה וארבעת מרבצי המזרנים, התרסקה כמו קערת חרסינה שהוטלה אל הקיר. סיור החופים המפתה, חופש סוכות המובטח, המתוק, הסתיו הנהדר על פני הים השטוח, וסירובי העקשני, הם שקברו אותה מתחתם. ורן, שהבטיח להתמכר לעבודתו, ולא להפריע לנו, ואפילו לעצום עיניים אם היא תחמוק לשרוול השינה שלי באמצע הלילה הלח, דווקא הוא היחיד שניצל. ירדתי בריצה אל שביל הכורכר, ומשם המשכתי בהליכה מהירה אל הגשרון החדש שמעל לנחל אלכסנדר. בכל פינה חשבתי שאני רואה אותה ושומע את קולה. כאן שמטה את חולצתה כדי להשתזף. כאן כרעה וסייעה לכבשה מתקשה להמליט את הטלה. כאן התפרעו הצאן. וממש מכאן התחילו בדהרה המטורפת שלהן בכיוון השדות, בדרך אל הרי שומרון הנמוכים שבאופק. קיר הזגוגית השקוף שמעלי גבה פתאום עד לשמי השמיים הבהירים. רציתי להטיח בו את אגרופי, את מרפקי שאחזה בו רק לפני כמה שבועות. רציתי לשבור את מעטה הזכוכית שסגר מעלי לרסיסי רסיסים. ממש כאן, היכן שמתוח הגשרון להולכי-הרגל, אספתי אותה פעם בחורף. היא הייתה רטובה עד לשד עצמותיה. "בואי מיכל, אייבש אותך", אמרתי ורציתי לחבק אותה בחוזקה. אבל היא סירבה ואמרה "לא, אין צורך, אין דבר. נגיע הביתה ואני אחליף בגדים". הכול קפא בתוכי ומחוצה לי. בתוך מכל הזכוכית העצום של העולם. האור הסתווי הפך כולו למקשת זכוכית שבירה. זוג האנגלים השלימו את הקפתם סביב גדת הנחל. הם התקינו עצמם לריצה בחזרה. הם הביטו בי בדאגה, וחיפשו את אופניי הישנים. אבל אני סירבתי לדבר איתם, ושילחתי אותם ממני בתנועת מיאון גסה. האם העולם לא יניח לי להישאר עם מיכל קצת לבדי? בסתיו המכאיב הזה, על הגדה הסדוקה של נחל אלכסנדר?.