"ייחודה" של המתלוננת א'

שופט העליון דנציגר טען בהחלטתו על עיכוב ביצוע גזר הדין ש"ככל שמדובר בטענות המבקש נגד הרשעתו בעבירות האינוס על-פי האישום הראשון, נראה כי לא ניתן לומר כי סיכויי ערעורו של המבקש הינם משוללי יסוד כלשהו". אזכיר שוב את דעתו של השופט בדימוס הרן פיינשטיין, שכבר ציינתי לעיל. השופטת דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון, לא שוכנעה כי סוגיית הערעור צריכה להתקיים בפני הרכב שופטים מורחב. אני חושב שהמקרה המדובר שונה. גם נשיא מדינה לשעבר, שאמור להיכנס לבית האסורים וגם הטענות שציינתי להלן, שאוכל להוסיף עליהן למכביר, גורמות לי לחשוב, ואני משער ויודע שלעוד רבים וטובים, שצריך דיון נוסף בהרכב מורחב ביותר בבית המשפט העליון (לפחות תשעה שופטים או יותר). אחרת, יקומו בעתיד ההיסטוריונים והמשפטנים על ההחלטה, והדבר יגרום לכתם קשה על החברה הישראלית, וגם צל כבד על מערכת המשפט. זהו אינו משפט רגיל, זהו משפטו של נשיא המדינה לשעבר, וישנן סוגיות שחייבים לקבל עליהן תשובה. תם ולא נשלם.

ישנן דוגמאות למכביר ל"ייחודה" של א' ממשרד התיירות שעל מקצתן אעמוד תוך שזירתן בסיפורים אחרים. מספר עובדות במשרד התיירות שעבדו יחד עם א' טענו טענות קשות על התנהגותה. חלקן טענו שהיא אישה קשה שלא היה נעים לעבוד איתה. בתור מנהלת לשכת השר היא רדתה בכפופות לה בצורה קשה לפי העדויות וחלקן אף אמרו שהתנהגה באלימות. זהבית אליהו טוענת שמשך כל תקופת עבודתה היא לא ראתה את א' מוטרדת או שלא טוב לה. ליאת סיטון (ברזילי כעת) אמרה בעדותה: "הייתה לה חולצה לבנה מכופתרת. היא הייתה פותחת שני כפתורים ונכנסת אליו. היא הייתה אומרת 'שאף אחד לא ייכנס למשרד כשאני בפנים'. היא הייתה שמה ליפסטיק... עם כל הכבוד, גם אני אישה. אני לא שמה שמונה פעמים ביום ליפסטיק, לפני שאני נכנסת למשרד של הבוס שלי". היא אף העידה ששמעה את א' כשהיא מטיחה במשה קצב באחת הפעמים: "אתה עוד תשמע ממני". רויטל סבג כתבה כי "היא תמיד אמרה אני עוד אתנקם בו". בית המשפט הסכים להניח כי יצאו מפיה של א' המילים: "אתם עוד תשמעו ממני", למרות "ייחודה" של א', כלומר חוסר זכרונה הקשור למאורעות אלו, אולם קבע, כי יש להבינם על-רקע העיתוי (אולי בזמן פיטוריה) והקשר אמירתם, ולא מתוך כוונה לנקום במשה קצב.

עדותה של מיכל סלע, מי שהייתה נשואה לירון ארמוזה בשנים 2002-1999 - אותו אחד שהיה בסוד העניינים של א' כבר משנת 1999, ואגב גם הפרקליטות לא הסבירה לגמרי את מניעיו - גם כן מעוררת שאלות. היא נזכרה רק בשנת 2009 ברישום שיש לה על שיחה של א' למרכז לנפגעות תקיפה מינית שבוצעה ביוני 2000. יש לציין שהיא הכירה את התובעת רונית עמיאל במסגרת קורס שלמדו יחדיו שהתקיים כשנתיים-שלוש לפני כן. נשאלת השאלה, מדוע למרות ההד התקשורתי היא נזכרה בשיחה הזאת רק שלוש שנים לאחר פרוץ הפרשה בשיחה עם רונית עמיאל? הרי יש לה שתי בנות מגרושה, ואיך יכול להיות שרק לפני פתיחת המשפט היא נזכרת בזאת למרות העיסוק התקשורתי ולמרות שלמדה יחד עם הפרקליטה? בית המשפט קבע, שוב ללא הוכחה חד-משמעית, שהרישום בכתב ידה ביומן של נפגעות תקיפה מינית לא הושתל בזמן אחר. אולם ישנה שאלה נוספת. מיכל סלע אמרה שירון ארמוזה, אז בעלה, לאחר שנחשף לתלונותיה של א', אמר לא' לשוחח איתה, עם מיכל סלע. מיכל סלע טענה שא' לא רצתה שאף-אחד ידע מתלונתה, כולל שאר המתנדבות במרכז הסיוע לתקיפה מינית אף-על-פי שלא זכור מקרה אחד שהחיסיון הופר על-ידן. נשאלת השאלה, מדוע א' לא התקשרה ישירות לטלפון הסלולרי של מיכל סלע או לביתה? מדוע היא הייתה צריכה את "התיווך" של המרכז אם לא רצתה בכלל את תמיכתו של המרכז אלא את תמיכתה של מיכל סלע? אציין שא' לא זכרה כלל על שיחתה. מיכל סלע אמרה בעדותה "רק כאשר הוא (ירון ארמוזה) התקשר אלי למרכז, היא (א') התקשרה אלי למרכז ודיברה איתי...". טענתי היא שהדבר מעלה סיכוי הגיוני שאולי ירון ארמוזה רצה שיהיה לא' רישום כנפגעת תקיפה מינית ביום סגריר, אם וכאשר יהיה על זה דיון משפטי. אולי כן ואולי לא. האם זה אפשרי? בהחלט.

בערכאת הערעור בבית המשפט העליון כבוד השופט סלים ג'ובראן שאל את התביעה איך א' ממשרד התיירות לא יודעת אם נשקה לקצב בזמן האונס. הרי זה אונס, הוא חזר ושאל, ולמרות זאת היא אינה יודעת. תשובת הפרקליטה עו"ד נעמי גרנות, שא' לא זכרה פרט זה, הייתה צפויה, אך ההסבר שלה מלמד על הבעייתיות הקשה בתיק זה: "...זה ייחודה, שהיא לא זוכרת". מספר דקות לפני כן השיבה הפרקליטה על שאלה אחרת הנוגעת לבגדים אותם לבש משה קצב במקרה האינוס בבית המלון. היא ציינה שרק בהודעה העשירית (בהכרעת הדין אגב רשום השביעית) "זכרונה מצייר לה היעדר מכנסיים". עד אז בכל החקירות הקודמות א' חזרה על כך שמשה קצב פתח לה את דלת חדר המלון לבוש מכנסיים וחולצה מעליהם. הביטחון של עו"ד גרנות לומר טענה שכזאת על "ייחודה של א'" הוא נר לרגלי התביעה והשופטים קיבלו אותה לחלוטין. הם החליטו לקבל טענה שהושמעה על-ידי פסיכולוגים, שהמאפיין נפגעות תקיפה מינית הוא דווקא עדויות לא קוהרנטיות, פערי זיכרון וסתירות פנימיות. לעיתים המותקפות אף נקשרות יותר אל התוקף לאחר מעשיו ורוצות את קרבתו. כאשר מתלוננת נותנת עדות קוהרנטית וסדורה, נורות האזהרה נדלקות לטענת פסיכולוגים אלו. חלק מהאנשים הבכירים בפרקליטות, שכמובן לא אחראים להגשת התביעה, טוענים שטענה זו חותרת תחת יסודות המשפט הפלילי. אם סתירות פנימיות בעדות מתלוננות אינן מכרסמות באמינותה ואם למשל הוכחה על קיום רומן בינה לבין התוקף וקנאה שלה כלפי נשים אחרות רק מחזקות את תלונתה - הרי שדי בעצם הגשת התלונה על עבירת מין כדי להביא להרשעה אוטומטית. תוצאה אבסורדית זו אסור לקבל, לטענתם.

ישנם עוד פרטים רבים ל"ייחודה" של א' ועל חוסר האמון שאינו מבוסס דיו לדבריו של משה קצב, שבמאמר קצר לא ניתן לפרטם. גם לי כמובן יש השגות על הקביעה שאולי היו או לא היו יחסי-מין בהסכמה. במשפט פלילי, המדינה צריכה להוכיח מעבר לספק סביר את אשמתו של נאשם. אורון שוורץ ויוגב נרקיס מהקליניקה לפרקטיקה סניגוריאלית בקריה האקדמית אונו, טוענים כי כיום "ההליך הפלילי מתנהל בזירה שבה מושג הספק הסביר רוקן למעשה מתוכנו ותחתיו הפך מושג המהימנות לעתים לחזות פני הכל". אני טוען שהספק במשפט הזה אינו רק סביר, אלא צועק, מתחנן, חזק ומשמעותי. בין פתח-תקווה ליקנעם ניתן לנסוע במספר דרכים שונות. בית המשפט בחר בדרך אחת, כביש החוף או כביש עוקף אחר, אך בוודאי-אפשר לבחור בדרך אחרת, ואני לא אומר שהיא הדרך המהירה והקצרה ביותר כמו כביש 6, אני פשוט מציין שהדבר ייתכן.

אסכם בדבריהם של שני עורכי-דין בכירים. עו"ד יהושע רזניק, המשנה לפרקליט המדינה לשעבר, אמר אחרי החלטת בית המשפט העליון, שאם התביעה לא יכולה לבוא לבית משפט עם ראיות המקיימות יסוד סביר להרשעה, אז היא לא פונה לבית המשפט. לא משחקים ולא מהמרים במשפט פלילי. הגשת כתב אישום במקרה כזה עלולה לגרום לסיטואציה קשה שחף מפשע יורשע. וזה בדיוק המקרה לדבריו. הפרקליטות, ובראשה מני מזוז, הודיעה לבית המשפט העליון מול הרכב של חמישה שופטים כאשר הותקף הסדר הטיעון הנוגע לעניינו של קצב, כי הסדר הטיעון נגזר מבעיות ראייתיות משמעותיות שהקשו על הגשת כתב האישום. עצם העמדת קצב לסיכון של הרשעה בבית משפט על-ידי תביעה שלא בטוחה בראיות שלה היא הנקודה הבעייתית. אני משער ומקווה שכולם, כולל ארגוני הפמיניסטיות, לא היו רוצים לראות חף-מפשע מורשע בדין. אציין שגם בעולם קיים ויכוח נוקב בשאלות פסיכולוגיות שהוזכרו לעיל. אולם באף מקום בעולם המשפט המערבי לא היו מקבלים זיכרון סלקטיבי או שיכחה של פרטים גם כאשר הם אינם קשורים ישירות לאירועי האונס. באף מקום בעולם המערבי והנאור לא היו מגישים כתב אישום על האישומים הללו בגין אונס. יתרה מכך, נראה שעבירת האונס שבגינה משה קצב הואשם התרחשה בתפר שבין שבע לעשר שנים, ולא יכלו כלל להאשימו בהטרדות מיניות מחמת ההתיישנות, שיחקה לרעתו. האשימו אותו בעבירת האינוס מחוסר ברירה, למרות שכלל לא היו בטוחים בקיומה, וכל זאת מחשש שהתיק יקרוס כליל ללא האשמה חמורה זו. עו"ד יונה חייר, הסניגורית הציבורית של מחוז תל אביב והמרכז, טוענת בבטאון "הפרקליטים" מחודש מאי 2011: "בתיקים של עבירות מין יש הרבה מאוד הרשעות שווא... ההתייחסות של השופטים למתלונן או למתלוננת בתיקים כאלה, בהם די בעדות יחידה, היא מראש כאל קורבן עבירה... במשפטים של עבירות מין יכולתו של הנאשם להתגונן היא 'כמעט אפסית'... בגלל ביטול דרישת הסיוע וההד התקשורתי שיש מסביב, הנאשם מתחיל מנקודה נחותה".

ליאת סיטון, שעזבה את משרד התיירות רק חודש לאחר עזיבתו של משה קצב, אמרה דבר חשוב מאוד. היא ארזה בשקית למשה קצב באותו הזמן, בזמן סיום כהונתו כשר, הרבה חפצים, ניירות ומכתבים שהיו על שולחנו ובמספר מגירות שהיו בצידי השולחן. משה קצב טען שרק לאחר חיטוט בשקיות שהיו בביתו בקריית מלאכי, כנראה באותן השקיות, מצא מכתבים וחפצים שונים. בית המשפט החליט, ללא הסבר מתקבל על הדעת, מדוע הגיוני שמשה קצב שמר מכתבים אלו ליום סגריר. בעיקר לאחר העדות המצוינת. גם לי יש מכתבים מלפני למעלה מחמש-עשרה שנים בו מאחלות לי יום-הולדת שמח בנות שכלל איני בקשר איתן כעת. הדבר אולי מוזר, אך אין שום הסבר לחוסר ההיגיון שמצא בזאת בית המשפט. השופט בדימוס הרן פיינשטיין טען דברים דומים יומיים לפני הכרעת בית המשפט העליון בערעורו של קצב. הוא היה מחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדון מחדש בתיק משום שלטענתו "זה ממש שחור-לבן ואין הסבר מדוע לא מאמינים למשה קצב ולא מקבלים את דעתו". לתפישתו, הוא ראוי להסבר כמו כל נאשם אחר. בית המשפט העליון לא מסביר גם את זה.

כאן המקום לפרט על מכתב ה"שנה טובה". שיר בן חמישה בתים, ארבע שורות בכל בית, הכתוב בכתב ידה. "שנה טובה עם כל המשמעות שמילה זו יכולה להביע/... שנה שתדע שיש מישהו שבאמת דואג לך ואוהב אותך/ אהבה פשוטה אמיתית בלי שום תמורות/... שנה שאמשיך לאהוב אותך... שתהיה לך שנה טובה עם נשיקה". בחקירה הראשונה הכחישה שהיא כתבה את המכתב, בשנייה אמרה שאולי כתבה זאת למישהו אחר, בחקירה נוספת היא כבר הודיעה שמשה קצב הכריח אותה לכתוב מכתב זה ונזכרה בזאת רק לאחר הטיפול הפסיכולוגי שקיבלה. אני חושב שהרבה אנשים היו רוצים לקבל טיפול פסיכולוגי כל-כך טוב. הפסיכולוגית העידה, כי א' כתבה את מכתב השנה הטובה מאחר שהייתה בלחץ מקצב ומאחר שקצב ביקש ממנה לכתוב. אשר לתוכנו של המכתב, העידה הפסיכולוגית, כי לו היה מדובר במכתב שנכתב מיוזמתה של א' כ"מכתב אהבה", אז היינו מוצאים בו סממני געגוע, משהו של אהבה, אולם אין במכתב סממנים כאלה. יש במכתב סימנים בולטים של ניצול, של פגיעה נפשית גדולה מאוד ולכן גרר אחריו השפעות פוסט-טראומטיות, כגון קושי להיזכר מי כתב אותו ומה כתוב בו, זו הטענה. האם יש ספק בדבר? או שישנו ספק, ולו קל שבקלים, שכן יש במכתב סימני אהבה? יש ויש, גם לפי חלק מהגורמים המקצועיים, אולם בית המשפט האמין לה.

מקרה האונס הראשון, שאירע בלשכה בתל אביב, התרחש זמן קצר לאחר קיומו של אירוע בפארק. א' לא זוכרת איך הגיעה מהפארק למקום האונס בלשכה, האם ברכבה או בדרך אחרת, וכן לא יודעת איך יצאה לאחר האונס ממקום האונס, בית הטקסטיל, ולאן. אפשרי בהחלט אם מבינים שחלפו שנים רבות כל-כך מאז האונס. משה קצב אומר שמאירוע הפארק נסע ישירות עם אמו לקריית מלאכי. בתחילה טען שהגיע לפארק מירושלים ואחר-כך טען שהגיע עם אמו. מדוע כאשר קצב טועה, ולו מעידה קלה בגרסתו, בית המשפט טוען שזהו שקר מוחלט הנותן תמיכה נוספת לעדותו הלא אמינה? האם לאחר עשר שנים הוא חייב לזכור בהכרח כל פרט ופרט? אולי היו עוד "אירועי פארק" אחרים בשנים אחרות והוא התבלבל. אפשרי? בהחלט. במקרה האונס השני בבית המלון, ביקשה ההגנה להביא עד אליבי בווידאו קונפירנס מארה"ב, מוטי רגב, שרשום שהיה בפגישה עם קצב לפי היומן של משרד התיירות. ההגנה ביקשה להביאו לעדות רק עשרה ימים לפני הדיון. בית המשפט המחוזי קבע, ובית המשפט העליון קיבל זאת, כי לצורך חקירת העד נדרשת התארגנות מול רשויות האכיפה בארה"ב ולכן מוטי רגב לא העיד תוך ציון העובדה שהיומן הנזכר אינו "ספר דברי הימים" וקרו בעבר טעויות. אולי זה נכון. אולם ייתכן, ולא משנה אם בסבירות נמוכה או גבוהה, שעדותו תאיר אור נוסף על המקרה. מדוע לא לאפשר לנאשם לנסות ולהגן על עצמו? יש לי תמיהות גם בנוגע לקביעות של בית המשפט. בעמ' 38 בהכרעת הערעור כתוב בהקשר לאונס בבית המלון: "בנוסף, נקבע כי אורך השיחה, 25 שניות, הינו פרק זמן ארוך החורג מגדר הסביר להשארת הודעה". אינני סבור שאי-אפשר להשאיר הודעה במשיבון שהיא בת 25 שניות. אני משער שגם לי וגם להרבה קוראים אחרים היו הודעות באורך שכזה. הדבר חשוב, כי כך נתנו השופטים ביסוס להימצאותה של א' בביתה בשעות אלו, למרות שאין לכך אישוש משמעותי נוסף. מוקדם יותר אותו ערב, ישנה שיחה נוספת בת 6 שניות שיצאה מהמלון לטלפון הסלולרי של א' (השיחה אינה מופיעה בחשבונית שלשכת השר חויבה). בית המשפט קבע, תוך התבססות על דבריו של קצין הביטחון במלון, שהשיחה "יכולה הייתה להיעשות או מלובי המלון או מהחדר - באמצעות מרכזיה, או מטלפונים שבקומות המלון". יכול להיות, אולם איני רואה בזאת הוכחה שמשה קצב התקשר אליה ובנקל אני יכול להפריך זאת באמצעות סיפור אחר. באופן כללי, בית המשפט משתמש פעמים רבות בביטויים כמו יכול להיות, סביר, הגיוני. ואני לתומי חשבתי שבית המשפט אמור לקבוע מסמרות בדבר. אזכיר שישנה הקלטה משיחתה של א' עם אורי יואלי, ששודרה בתוכנית של ניסים משעל לפני מספר שנים, בה היא אומרת בצורה תקיפה שמזכירה של נשיא המדינה היא מינוי אישי וקצב יכול לגרום לכך שהיא תעבוד לצידו. איני רוצה להתפלמס על עדותה בקשר למקרי האונס. רק לאחר מספר חודשים היא הגיעה לחקירה ונזכרה באונס נוסף, וזאת גם בגלל טיפול פסיכולוגי. אולם ישנם דברים נוספים המעלים קשיים על עדותה. חשוב לציין שמני מזוז האמין בעבר, כך גם כתוב בספר של יובל יועז, שהיא פוטרה משום שהיא עבדה לא טוב ולא משום שהייתה מוטרדת.