מי שמכיר את התל רק כמעונו של ברוך מרזל או כמקום שבו נרצח הרב שלמה רענן בביתו, עשוי להתפלא לשמוע כי מדובר בשכונה קטנה של משפחות יהודיות המתגוררות בבניין אבן נחמד. בחצר הבניין עץ חרוב עתיק שבצלו מתקני שעשועים לילדים. מתחת לבניין, שהוקם על עמודים, נפרס אתר עתיקות שהתגלה בעת החפירות להקמתו. המתחם מגודר, ושלטים מאירי עיניים מפענחים למבקרים את פשר האבנים העתיקות.
"נמצאו כאן ממגורות תבואה מימי חזקיהו המלך ובהן כדים עם הכיתוב 'למלך חברון'", מסביר משה יהלום המתגורר בתל זה 13 שנה. "המשמעות היא שהיה כאן מאגר תבואה ששייך למלך". כן נמצאו גם ממצאים חקלאיים מימי בית שני. "אנחנו חושבים איך לפתח עוד את הארכיאולוגיה, מתוך הבנה שתל רומיידה הוא הוא חברון הקדומה", אומר יהלום. "פה הייתה העיר, וגם החומות הכנעניות נמצאות פה, בתל".
תל רומיידה הוא למעשה גבעה חקלאית נטועה עצי זית עתיקים. מעבר לבתי השכונה היהודית משתפלת הגבעה שכולה כרם זיתים ובקצהו מעיין עתיק, יחיד בכל האזור כולו. "המעיין הזה היה ככל הנראה גם המעיין של העיר התנ"כית ושל זו שאחריה", אומר חיים בלייכר. "זו כנראה הסיבה שהתיישבו כאן".
הזיתים בני מאות השנים מתפתלים בעווית. בֵּינות להם נשקפת עיר האבן, ולמרגלותיהם מסומן 'שביל חברון', בכחול ולבן, חלק מ'שביל יהודה', שנועד למשוך תיירים ומבקרים למקום שבו אברהם ישב ודוד מָלַך. בשטח הקטן של התל מצויים גם בתים ספורים של תושבים ערבים, כחמש משפחות שחלקן מעבדות את הקרקע ומוסקות את הזיתים. אין זו בעלות פרטית ממש, אלא חזקה על השטח שאותה אישר המנהל האזרחי הישראלי לאחר מלחמת ששת הימים. שטחים אחרים שייכים לאפוטרופוס הכללי, מגודרים (חלק מהגידור הוסר בידי הערבים), ונכון לעכשיו מדינת ישראל מסרבת לעשות בהם דבר.
"תל רומיידה כולו", מסביר בלייכר, "לא מיושב כמעט בידי ערבים, למעט אותן חמש משפחות, מסיבה פשוטה: התל נחשב לאורך כל התקופה העות'מאנית שטח ששייך לקהילה היהודית. מסמכים משפטיים המוכיחים בעלות יהודית נמצאו לצערנו רק לחלק מהחלקות בתל, אבל גם הערבים עצמם כיבדו כל השנים את העובדה שהמקום הוא רכוש הקהילה היהודית. זו הסיבה שהמקום השתמר כל כך".
על חלק מאדמות האפוטרופוס הוקמה השכונה היהודית בשנת 1984. התל עצמו הוכרז שטח ארכיאולוגי שכל פעילות בקרקעותיו אסורה, פרט לשימור הקיים. למשה יהלום נפתח תיק פלילי בטענה שנטע גפנים בשטח ארכיאולוגי, זאת לאחר שתושבים יהודים נטעו כמה גפנים באחד משטחי האפוטרופוס הנטושים. התיק של יהלום פתוח כבר חצי שנה, ומונע את חידוש רישיון הנשק שלו. "טוענים שפגעתי בארכיאולוגיה, למרות שלא אני נטעתי", אומר יהלום, "בו בזמן שלנגד עיני המשטרה והצבא השכנים הצמודים אלינו משמידים את העתיקות החשובות ביותר של התל, מימי התנ"ך".
ואכן, צעידה בין הזיתים הכבירים חושפת מחזה נתעב, שבדרך מוזרה מתאים לאווירת הקודש והסחי השלובים יחדיו של חברון: למרגלות העץ הקשיש, בבור שבו קטעי חומה כנענית וממצאים אחרים, מהבילה ערימת זבל טרייה, ומתחתיה ערימת זבל שנשרפה כבר, מפייחת את עתיקות המקום. מטרים ספורים מהבור עומד בית ערבי נאה, עצים מצִלים בחצר, חומה נמוכה, יופי כפרי נעים וטוב. בבורות הפזורים בין חלקות התל מושלכים מקרר ישן, פסולת בניין, זבל ביתי.
בלייכר תיעד את השלכת האשפה, הזעיק את המשטרה ואת המנהל האזרחי, הגיש תלונות למשטרה - והבורות ממשיכים לבעור באש זבל התמיד ולהתחדש בפסולת טרייה. באחד מהם נראות אבני חומה מסותתות, כבדות ביותר, המכונות 'חומות הענקים'. פסיפס שבור למחצה שוכב בתוך הפסולת החרוכה, שברי חרס, ועוד. "בבור הזה נמצא כתב יתדות עתיק ופסיפס ביזנטי שחלקו כבר נותץ", אומר בלייכר בעוגמה.