"לכם הדתיים יותר קל"

בשיחותי עם עמיתים רבים שאינם דתיים, מפתיעה אותי מחדש העמדה (שלא ידעתי עד כמה היא נפוצה) שחייו הנפשיים של האדם המאמין קלים יותר מזה של זה שאינו מאמין. "לכם יש את אלוקים", "החיים שלכם מסודרים, לכל דבר יש כתובת", כך אני שומע חדשות לבקרים ואין טעות גדולה מזו. אחד הביטויים הכי דרמטיים לטעות שבהשקפה זו, נמצא בפרשיות השונות המטפלות באברהם אבינו, מייסד האומה והאמונה היהודית, וכך גם בפרשת השבוע שלנו, "חיי שרה". אברהם אבינו עוזב את ארצו, מולדתו ובית אביו. הוא נע בעקבות הבטחה אלוקית שתהפוך את צאצאיו לגוי גדול שיירש את הארץ. אברהם מאמין בלב שלם. חייו מקבלים משמעות חדשה ועמוקה, והוא מעדיף חיים על-פי חזון מאשר חיים ארציים ריאליים. בפרשתנו אנו פוגשים באברהם כאיש זקן מאוד, אשתו שרה מתה עליו והוא מוצא את עצמו נאלץ לקבור אותה. הפרשה מתחילה במו"מ מול בני חת, העם היושב בעיר חברון באותה תקופה. החיתים מלאי נכונות לעזור לאברהם וכך הם פונים אליו: "שמענו אדוני, נשיא אלוקים אתה בתוכנו, במבחר קברינו קבור את מתך, איש ממנו את קברו לא יכלה ממך (לא ימנע ממך) מקבור מתך". אברהם מבקש מהם את מערת המכפלה, וכך מתחיל מו"מ עם עפרון, הבעלים של המערה. גם לאחר שאברהם מבקש לקנות את המערה בכסף מלא, עונה לו עפרון ופיו מלא חלקות: "לא אדוני, שמעני! השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי נתתיה לך, קבור מתך". החלקלקות בדבריו של עפרון אינה מקרית. עפרון חש בסתירה הקשה בחייו של אברהם. מצד אחד הוא האיש שכולם מכירים בו כנשיא שבתוכם; כאיש שאת כל חייו המשמעותיים מבלה בארץ כנען, אבל גם כאיש שכאשר אשתו מתה עליו, אין לו אפילו פיסת קרקע משלו לקבור אותה בה. כל הארץ מובטחת לאברהם אך הוא חש עצמו (ובצדק) כ"גר ותושב". לא בכדי, לאחר ההבטחות של עפרון ומו"מ, אברהם מוצא עצמו משלם מחיר מופקע של 400 שקל כסף. אברהם יודע היטב שהחזון לא יתממש בחייו, אבל עדיין לא ברור: מאין הוא שואב כוחות להמשיך ולתפקד למרות הסתירה שבין המציאות הריאלית לחזון שמניע אותו? לא מטייחים את המציאות נדמה לי כי זו דוגמה, אולי קיצונית, לחייו של המאמין. המאמין איננו מכחיש את העולם הריאלי. הוא מודע היטב למציאות הממשית, על מגבלותיה. הוא איננו מטייח אותה, אלא מנסה לפתור אותה בדרכי אנוש. אולם בד-בבד, הוא גם חי את החזון שלו במלוא העוצמה, גם אם הוא רחוק מאוד ממימושו. אני מתקשה לקבל הסברים דתיים יודעי-כל. אני מעדיף כאלה שיודעים לומר: "אינני יודע, אינני מבין, אך אני נשאר איתן באמונתי. אינני יודע לישב כל סתירה בין דת למדע, אך האמונה שלי איננה נפגעת כתוצאה מהסתירה הזו". אני מתקשה לקבל חיי תורה המתעלמים מהמציאות שבה מאות אלפי אנשים הופכים לנתמכים בשם התורה, וחיים חיי עוני וניוול ללא יכולת לגדל משפחה בכבוד מינימלי. יש כאן "חזון" שאיננו מסתכל על המציאות בפנים. באותה מידה אני מתקשה לקבל אמירות ריאליסטיות נעדרות חזון, המניחות שאת החברה בישראל אפשר לבנות רק על בסיס עשייה ולא על בסיס חזון. לפני כמה שנים השתתפתי בפאנל במרכז יצחק רבין ביום השנה להירצחו. אמר שם אחד המשתתפים, איש עתיר זכויות, חילוני בהשקפתו, שהוא מקווה, כי בעולם גלובלי שבו ניתנת לאדם הרבה יותר בחירה היכן לגור, יישארו נכדיו בארץ. במילים אחרות הוא אמר, שאם אין חזון - אין לנו תקומה כאן. יש בישראל פוליטיקה של חזון ויש פוליטיקה ריאלית, ולא מצאנו את הגשר הממשי ביניהן. לא מצאנו את אברהם שיחבר בין השניים. מכנים פה בכינויי גנאי אנשי חזון. הם מתוארים משיחיים וטפיליים. מהצד השני, הריאליסטים נתפסים כנבובים ונעדרי שורשים. עוד לא מצאנו את אברהם שילמד אותנו את תורת החזון המדברת בשפת המציאות ולהפך.