לא היו לי, לצערי, קשרי חברות אישית קרובה עם רב אלוף (במיל.)
אמנון ליפקין-שחק, הרמטכ"ל ה-15 של צה"ל, שהיה אישיות מיוחדת במינה הן כמפקד צבאי נועז והן כאדם פרטי בעל חשיבה מקורית וכריזמה מלידה. נקודות המפגש שלנו היו לרוב מקצועיות כאשר היה שר בממשלה או כשניסה לשחות בביצה הפוליטית המצחינה ואני התבקשתי לכסותו כאיש תקשורת. מעולם לא שוחחנו שיחת עומק בארבע עיניים וכל שיחותינו היו במסגרת מפגשים חברתיים אקראיים. בשיחות קצרות אלה היה ניתן להבחין בפיקחותו הרבה, בציניות הבלתי מוסתרת ובהומור ששימש כתפאורה.
מי שחיבר בינינו היה חותנו המנוח, השחקן והעיתונאי עזריה רפפורט, שהיה חבר אישי שלי ושותף פעיל שלי למאבק בשחיתות הציבורית במסגרת עמותת "אמיתי" שפעלה בשנות התשעים ורשמה שורה של הישגים מרשימים. עזריה סיפר לי בגאווה רבה על חתנו, בעלה השני של בתו טלי, וציין את עובדת יושרו האישי הקיצוני הבלתי מתפשר. "הוא לא בנוי לעסוק במאבק פומבי נגד השחיתות כפי שאנחנו פועלים, אבל הוא נאבק בה בכל דרך אפשרית", אמר לי עזריה בהזדמנות מסוימת כאשר התווכחנו על אלה שמעדיפים לעמוד מן הצד. מדי פעם העברנו מסרים הדדיים באמצעות עזריה, חמותו רותי וכמובן טלי.
לימים, כאשר ספדתי לעזריה ז"ל, לבקשת משפחתו, ציינתי לשבח את העובדה שחרף ההתדרדרות החמורה במצבו הרפואי לא חדל עזריה להיאבק בדרך שבה צעדנו שנינו מותשים וספקנים. בתום ההספד ניגשו אלי טלי ואמנון כדי ללחוץ את ידי. "יפה אמרת", העיר ליפקין-שחק.
צח ונקי כשלג
אחד המבחנים החשובים בהם עמד ליפקין-שחק, לעניות דעתי, היה כאשר נספח אל אחת האליטות החברתיות הסגורות והמשפיעות במדינה שעליה נמנו כמה דמויות ידועות במישור הביטחוני והציבורי. על אליטה זו נמנו, בין השאר,
יעקב פרי, יוסי גינוסר,
שמעון שבס ואחרים. כאשר חשפתי בשעתו את מעלליו הבלתי חוקיים של שבס, את הדרכים שבהן הונה את ראש הממשלה המנוח
יצחק רבין ואת הדרכים העקלקלות שבהן צבר את הונו, היה גינוסר היחיד שנזעק ויצא לעזרתו. "עזוב אותו, כולם עושים לביתם", אמר לי, ואני התעלמתי מבקשתו. אחר-כך התברר שגינוסר יכול היה לתת לשבס שיעורים פרטיים במרמה ובהפרת אמונים. גינוסר עשה לכולנו בית-ספר אקסטרני לצבירת הון יהודי ופלשתיני.
ליפקין-שחק שתק ולא אמר בפומבי מילה על חבריו רודפי הבצע ועוקפי החוק. הוא לא התפתה גם לרווחים קלים שהציעו לו מדי פעם גינוסר וחברים אחרים בקבוצה. "אני מעדיף לעשות למען המדינה ולא לביתי", אמר פעם ליפקין-שחק לאחד מחבריו.
לאורך חייו הסוערים ועד ליומו האחרון הוא היה נקי-כפיים. מעולם לא נחקר, לא נבדק ולא תושאל. לעתים היה נדמה לי שאם אדם מסוגו של ליפקין-שחק היה עומד בראש המדינה, הא היה מצליח ללכד את פלגי העם בזכות דוגמה אישית מוסרית, להוציא את המדינה מהשרטון, ואולי היינו רואים איתו את חוף המבטחים האבוד שלנו.
אם היה מתאפשר לי, הייתי חורט על קברו הרך: "אמנון, אין לך תחליף!"