"לא האדם שמעביר ביקורת חשוב, ולא מי שמצביע על נפילת האיש החזק ומסביר כיצד אפשר היה לעשות זאת טוב יותר. התהילה שייכת לאיש שמצוי בזירה, אשר פניו נשחרו מאבק, זיעה ודם; לאיש אשר חותר בתעוזה, ששוגה שוב ושוב, מכיוון שאין מאמץ ללא טעות; לאיש שיודע התלהבות ומסירות גדולה; לאיש שמכלה את עצמו למען מטרה ראויה; אשר במקרה הטוב, רואה לבסוף ניצחון והצלחה גדולה, ובמקרה הרע, אם נכשל, לפחות נכשל בעת שהעז; ומקומו לא יהא עם אותן נשמות קרות והססניות שזכו לטעום לא ניצחון ולא הפסד". [הנשיא תיאודור רוזוולט]
"תודה לראש הממשלה בנימין נתניהו אשר הכיר לי אמרה מופלאה זו".
כך פותח
נפתלי בנט את ספרו "אקזיט".
כשאני רואה את נפתלי בנט 2012, אני רואה את בנימין נתניהו 1996: נתניהו פרץ לתודעה בגיל ארבעים, גילו של בנט היום, והביא איתו רוח חדשה לימין. נתניהו בעצם היווה את חילופי הדורות שלאחר בגין ושמיר במחנה הלאומי ואולי בנט הוא המחליף של נתניהו.
תמיד הימין קרא לאחדות כדי להעביר מהלכים מדיניים, אבל השמאל לא היה צריך את הימין כדי לעשות את מעשה אוסלו, ללא ספק מהלך לאומי ממדרגה ראשונה, שעבר ברוב מינימאלי בכנסת, ושינה את פני ההיסטוריה הפוליטית בישראל.
כשנתניהו בא היה ריח של שלטון אחר. צעיר, רהוט, לוחם מהסיירת, משכיל, הוא דיבר נגד התקשורת, הוא התנגד נחרצות למדינה פלשתינית, הוא כתב את "מקום תחת השמש", חיבר את "המנון" ה"הם מפחדים" על התקשורת ב'99, ובכלל, הייתה מן תחושה של בגין של שנות האלפיים.
אולם, נתניהו הוכיח כי הימין חסר ביטחון עצמי ונגרר לביטויי השמאל. עד שכבר היה "ימני אמיתי", כאריק שרון, אז הוא הלך בדרכי השמאל, וקיבל, כצפוי, את אהדתו למהלך הגירוש. בנט ינסה להראות כי הימין יכול לשלוט, ולכן מכין תוכנית משלו ("תוכנית ההרגעה"). הוא יודע שימין בשלטון יוצר ואקום אוטומאטי אצל השמאל, שנופח את אוויר השלום המדומה.
הימין לא יכול להציב סדר יום לאומי משלו, הוא חייב את הגושפנקא של השמאל, כי בגין ב77, ונתניהו ב96, לא ידעו לגעת בבסיסי השלטון האמיתיים בישראל. הם יודעים שביום שתקום פה ממשלת ימין אמיתית, ותעשה מימין את מה שעשה השמאל משמאל - הם יצטרכו לשכפל גנטית את ארתור פינקלשטיין ולעסוק בהסברת-פנים והישרדות יומיומית מפני מתקפות מבית. העולם רק מאזין ומתרגם לאנגלית את התקפות בעברית.
בנט מנסה להציב סדר יום לאומי של ניהול ולא התנהלות, קביעת מדיניות ולא היגררות. הסטארט של נפתלי בנט עומד עד כה על כ-12 מנדטים, הוא שייך לאסכולה חדשה של הדתי-לאומי, ומסרב "להיות מש"ק דת של הפוליטיקה הישראלית", בשונה מ
זבולון אורלב שטען כי הבית היהודי היא קודם כל מפלגה דתית ואח"כ לאומית, והיה נגד צירוף חילוניים לרשימה, רחמנא ליצלן. המוסר האוטונומי של אורלב משקף את הפונדמנטליזם הדתי המתנשא והמסתגר, שמסתכם ב3 מנדטים והרבה שיח-עצמי, מנותק ומפלג.
בנט פותח את המרחב שסגר המפד"ל הישן, כי הוא הישראלי האמיתי, קצת יותר מלפיד שהפך עצמו "לממונה על הישראליות", שספק אם היה מצליח (עד כה) ללא הכרה עיתונאית.
כ300 אלף איש תומכים בבנט בסקרים. הוא מקווה שאלה לא המתיישבים של יו"ש. זה לא הסטארט אפ שלו.
ביבינט
בנט, בדרכו, מנסה לעשות דה-לגיטימציה לליכוד, כפי שעשה נתניהו לשמאל בקדנציה הראשונה ("הם שכחו מה זה להיות יהודים"). הוא מנסה לקרוא בקול את שכולם יודעים, כולל הערבים, כי אי-אפשר לעשות שלום, כי דיבורי השלום הישראלים הם חד-צדדים. בנט יודע שנתניהו יודע את זה, וההיפך, אבל זה הואקום שהשאיר נתניהו - ובנט נכנס אליו.
כשרואים את בנט 2012, אפשר לראות את נתניהו 1996. ביבינט. אולי גם נתניהו רואה בבנט ביבי קטן, חוץ מהכיפה. בנט פיתח סטארט-אפ חדש: "בעד". בעד סיפוח, בעד פתיחת הצירים הדתיים של המפד"ל הישן, בעד לומר מה אנחנו רוצים בתור מדינה. הסטאראפ האמיתי של בנט הוא לעשות משהו שמעולם לא קרה: לנסות להעמיד תוך כמה שנים מועמד לראשות הממשלה מטעם מפלגה לאומית-דתית, בסדר הזה, שאיננה הליכוד או העבודה, אם נניח שקדימה הפכה הערת שוליים בהיסטוריה הפוליטית.
