אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,
אני עומדת מולכם היום לראשונה כחברת כנסת בסיעת יש עתיד, נרגשת מהמעמד ומקווה להצדיק את האמון שניתן בי. אני גאה להיות חלק מכנסת מתחדשת, צעירה יותר ולבטח תוססת יותר.
מביטים עלינו בתקווה לשינוי של ממש. זוהי הסיבה שבחרו בנו, וזה הוא מבחננו האמיתי. כבר עומדות בפנינו סוגיות קשות ביותר שעליהן נצטרך לקבל החלטות בזמן הקרוב: אישור תקציב המדינה, שוויון בנטל, המשך התהליך המדיני, דיור בר-השגה ועוד. כולי תקווה כי נדע להתעלות מעל המחלוקות ולקדם את חיי האזרחים ששלחו אותנו לייצגם בנאמנות.
כנסת זו היא ה"נשית" ביותר - 27 נשים מכהנות בכנסת התשע-עשרה, מתוכן שמונה נשים בסיעתי, יש עתיד. זהו ייצוג היסטורי, אך עדיין ייצוג חסר, ולכן עלינו, הנשים הנבחרות, מוטלת חובה להוכיח כי נשים בכנסת הן כוח חשוב הפועל למען קידום הנשים בכל תחומי החיים.
את חיי בישראל התחלתי לפני 22 שנים, כאשר עליתי ארצה מברית-המועצות לשעבר, מקייב, עם בעלי, זיכרונו לברכה, בני רן וחמותי פרידה, שתזכה לחיים ארוכים, ניצולת השואה ששרדה שני מחנות ריכוז. קל להבין שבעיות ניצולי השואה הן דאגה אישית יומיומית שלי. עד היום בעיות אלו נשארו בעיות אישיות של ניצולי השואה ומשפחותיהם. מצב שבו מדינת ישראל לא מצליחה עד היום להבטיח קיום בכבוד לכל ניצולי השואה הוא בלתי נסבל. הגיע הזמן שנושא ניצולי השואה יהפוך לנושא לאומי ויהיה בראש סדר עדיפויות של ממשלת ישראל, כי לא תהיה לנו הזדמנות אחרת לתקן את העוול.
העלייה שלנו לא הייתה קלה. את קשיי השפה, התעסוקה, הדיור והחינוך שאתם נאלצו כל העולים באותה תקופה להתמודד חווינו אני ומשפחתי על בשרנו. אך עם השנים התמודדנו עם הקשיים והשתלבנו, כמו עוד אלפי משפחות עולים. השתלבות זו במדינת ישראל נתנה לי תחושת הגשמה אישית כיהודייה שזכתה לעלות למולדתה ההיסטורית, שממשיכה את דרכו של סבי, זלמן קנטור, זיכרונו לברכה, אשר תחת תנאים של שלטון קומוניסטי שמר על המסורת היהודית. הוא שימש כחזן וארגן תפילות בבתי היהודים כשהמשטר אסר על פתיחת בתי-הכנסת, ובכך סיכן את חייו וחיי משפחתו.
המסורת החזקה שעליה גדלנו והתחנכנו בבית נשארה על-פי רוב מסורת יהודית משפחתית, ואסור היה לי לגלות לחברותי על החגים והמנהגים שקיימנו. כל ילדותי עברה עם הסיפורים של אבי, אברהם ויתקין, ואמי, מריה ויתקין, זיכרונם לברכה, ששרדו את השואה, על אחיהם שנספו במלחמת העולם השנייה, והכאב המשפחתי הזה ליווה אותי כל חיי. ברגע שהמצב בברית-המועצות אפשר לעזוב ולעלות ארצה ההחלטה הייתה ברורה. הקמתי בית בבית היהודים והגשמתי את החלום הציוני שלי להיות חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית.
לצערי, לא כולם מרגישים כך. ישנן הרבה משפחות עולים ותיקות, וכמובן גם חדשות, המתמודדות עם קשיים יום-יום. קשיי שפה, תעסוקה ועוני יוצרים ניכור ותחושת אכזבה מאי-השתלבות בחברה הישראלית. קשיים אלו פוגעים באוכלוסיה הזו ולא מאפשרים לה להתקדם ולפתח חיים מלאים ופוריים מספקים במדינת ישראל. לכן, צריכים להתערב כולנו, כל יושבי בית-המחוקקים, ולהבין שהנושא החברתי הוא נושא בוער ומחייב טיפול רציני ומשמעותי.
את כל חיי בישראל הקדשתי לחברה והגעתי לתפקידים בכירים בשירות התעסוקה, כאשר לנגד עיני עומד הרצון לשפר את חייהם של האזרחים, וזאת על-ידי מציאת פתרונות תעסוקה, כי ללא תעסוקה אין לבן-אדם תכלית, הוא אינו מוצא את עצמו, לא מסוגל לפרנס את משפחתו, וכך נוצר מעגל סגור הפוגע במרקם החברה הישראלית. תופעת האבטלה חורגת מהמישור הכלכלי ומגיעה גם לתוך המשפחה, שבה נגרמים מתחים וחיכוכים, וכך, בחלק מהמקרים, גדל דור שני לאבטלה.
פה אני באה לשנות - אני באה לשנות את המצב הקיים שראיתי ואני עדיין רואה כל יום. כאזרחית ותיקה במדינת ישראל אני מכירה היטב את הבעיות של האזרחים - ותיקים, עולים חדשים, צעירים ומבוגרים, חילונים ודתיים, בריאים ומוגבלים. אני מגיעה מהפריפריה. גרתי בעכו שנים רבות, ועכשיו - בנהריה. כולנו מודעים לפערים הגדולים בין המרכז לפריפריה, פערים שנידרש לצמצם ככל הניתן. יש לפתור את מצוקות הדיור, לפתח תעסוקה בפריפריה ולאפשר גישה ללימודים גבוהים למעוטי יכולת, ובכך לאפשר להם לצאת לעבוד ולפרנס את עצמם בכבוד.
אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לנתוני האבטלה שהתפרסמו בתחילת החודש ומציגים בצורה מלאה את הפערים הללו. בתל אביב עומד אחוז האבטלה על 5.5%, בבאר-שבע ובדרום - על 7.3%, ובאזור הצפון הוא נושק ל-10%. הפערים ברורים. הפערים שכרגע ציינתי הם באחוזים, אבל אחרי כל אחוז נמצאים אלפי אנשים ללא תעסוקה, ובעיקר מאזור הצפון, שממנו אני מגיעה. חוסר התעסוקה בפריפריה נובע מסגירת מפעלים, מהעברת ייצור של מפעלים, בעיקר מפעלי הטקסטיל, לארצות אחרות; מפעלים חדשים לא נפתחים והמדינה לא נותנת מספיק תמריצים ליזמים להגיע לפריפריה.
עקב חוסר תעסוקה נאלצות משפחות רבות לפנות לגורמי הרווחה. לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתון מדהים וכואב: 28% מכלל המשפחות בישראל רשומים במחלקות לשירותי הרווחה, מתוכן 17% הן משפחות שעלו מברית-המועצות לשעבר ו-15% הן חד-הוריות. נתונים אלו מצביעים על מצב קשה מאוד, שבו כל משפחה כזו אינה מסוגלת לסגור את החודש. האבטלה אינה מדלגת על נשים, ובמיוחד על אימהות חד-הוריות ונשים מהמגזר הערבי והדרוזי.
התוכנית שלנו במפלגת יש עתיד מדברת על פתיחת עסקים זעירים, עסקים עם פעילות עד מיליון שקלים בשנה, אשר יכולים להביא להפחתת העוני בחלקו הגדול באוכלוסיה זו. הם מספקים תעסוקה גם לעובדים בעלי השכלה נמוכה, והכי חשוב - הם מאפשרים להתגבר על הקושי לעבוד מחוץ לבית ומחוץ ליישוב שבו גרה האישה.
אני אפעל לקידום ויישום של תוכנית זו. כשאנחנו מדברים על שוויון בנטל, אנחנו לא מדברים רק על נושא הגיוס אלא גם על נושא לא פחות חשוב, שילוב האוכלוסיה החרדית והערבית בשוק העבודה. בעבר היו ניסיונות להתקדם בתחום זה. כמו-כן, קיימת תוכנית לשילוב של המגזרים היהודי והערבי בתחום ההיי-טק. אך מעבר ליוזמות בודדות, שחלקן מצליחות יותר וחלקן פחות, נושא זה חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות של הממשלה, כי מדובר פה על אינטרס לאומי.
נקודה נוספת חשובה, הדורשת טיפול, תופעת עובדי קבלן, אשר התרחבה מאוד בשנים האחרונות. לפי ההערכות כיום ישנם מאות אלפי עובדים אשר מרוויחים סכום נמוך מאוד ללא זכויות סוציאליות מלאות. תופעה זו אינה מביאה כבוד לשוק העבודה הישראלי ומחובתנו לדאוג לאנשים אלה, שחלקם הגדול נמנה עם יוצאי ברית-המועצות. אני בטוחה שבשיתוף פעולה נוכל לשנות מציאות זו.
נושא התעסוקה, עזרה לשכבות החלשות ומעמד האישה היו תמיד בראש סדר העדיפויות שלי, וכמובן, גם בכנסת אתעסק ואקדם נושאים אלו, ואת עבודתי בכנסת אני רואה כשליחות. הפעילות הראשונה בכנסת הייתה הקמת שדולה לקידום מעמד האישה החד-הורית, ואשמח לשיתוף פעולה של חברי כנסת שרואים, כמוני, בנושא זה נושא חברתי חשוב.
לפני סיום, ברצוני להודות למשפחתי הקטנה והתומכת: לבן שלי רן, לאחותי גלינה ומשפחתה, לחמותי פרידה, שהשנה תחגוג 89, למשפחתי הגדולה והחמה ששמה יש עתיד, בראשותו של
יאיר לפיד.
ברצוני להדגיש את תודתי והערכתי הגדולה על הזכות שניתנה לי להיות חלק מבית-המחוקקים של מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית המושתתת על ערכים של צדק ושוויון זכויות ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום.
אני רוצה לסיים במילותיה של
גולדה מאיר, אשר במקור היא מקייב, כמוני: "אין זה חשוב באמת להחליט - - - מה בדיוק הנך רוצה לעשות - - - חשוב הרבה יותר להחליט על דרך בה אתה רוצה לחיות. אם תהיו ישרים עם חבריכם, אם תיקחו חלק במאבקים שטובים לאחרים ולא רק לעצמכם, הרי נדמה לי שזה מספיק".
בטוחה אני כי נצליח לפעול ביחד למען מדינת ישראל צודקת יותר, חברתית יותר, ונוכיח לאזרחים ששלחו אותנו ושתמכו בנו ושבחרו בנו, שיש על מי לסמוך, יש כתובת קשובה שתפעל למענם. תודה רבה.
