כבוד היושב-ראש, מזכירות נכבדה, עובדי הבית המסורים וחברי חברי הכנסת,
אני מבקשת לנאום את נאום הבכורה שלי מעמדת שאלת השאלות, מאחר שיש בדברי, כפי שתראו מייד, יותר ספקנות מאשר ודאות. וגם, כאמור, סעיף 41(ג) לתקנון מאפשר את זה.
סר פרנסיס בייקון נהג לומר כי אם אדם מתחיל עם ודאויות, הוא מסיים עם ספקות, אך אם תנוח דעתו להתחיל עם ספקות, הוא יסיים עם ודאויות. אם אכן כך יהיה, אני מבטיחה לשאת את נאום הפרידה שלי מהבית הזה מעל דוכן הנאומים. בינתיים, ברשותכם, אשאר פה.
חשוב לי לומר גם כי הבחירה במקום הזה אינה רק בחירה סמלית. אני עומדת כאן היום משום שאת דברי הראשונים בבית הזה אני רוצה להפנות אליכם, ולא לדבר מעליכם.
חברי הכנסת הוותיקים אשר בירכו את קודמי חזרו ואמרו כי שותפות מטרות וכנות כוונות הן מיסודות העבודה הפרלמנטרית. אתם, אם כן, אינכם קהל עבורי, אלא שותפי לדרך, ורק יחד נצליח להשיג את מבוקשנו. לכן אני בוחרת לעמוד לצדכם, ולא מולכם, ולכן גם אשתדל להציג בפניכם עקרונות ולא תוכניות, או, אם להיתלות באילנות גבוהים, ערכים, לא ג'ובים.
מדברי תוכלו ללמוד גם עלי ועל תפישת עולמי, אך זאת רק כהקדמה להיכרות מעמיקה, לשיח ולעשייה משותפת, ולא כדי שדברי יירשמו בדברי הימים של ערוץ הכנסת.
וכעת אחזור לספק. הטלת הספק היא אחד העקרונות המנחים את דרכי, ובזכות היכולת והנוהג להטיל ספק הגעתי עד הלום.
הספקנות הפילוסופית שמקורה ביוון העתיקה בעיר בשם סקפסיס - משם גם לקוח המונח הלועזי "סקפטיות" - ביקשה לכפור בכל המוסכמות, בטענה שהידע של אדם הוא כה מוגבל, שעליו לחקור כל נושא, ולא לקבל דבר כמובן מאליו.
האסכולה הספקנית, שנודעה מאוחר יותר גם כ"פירוניזם", על שם מייסדה פירון - עוד אילן גבוה - גרסה כי כלל אין אפשרות להגיע לוודאות.
ספקנות כזו, שהיא למעשה ספקנות לצורך ספקנות, היא פילוסופית בעיקרה; היא אינה מקדמת, אלא מעכבת. אינה מצמיחה, כי אם מנציחה. לעומתה, ספקנות המעודדת חקירה, בחינה וגילוי מחדש, היא בעיני הבסיס להתפתחות האישית והאנושית, ורק באמצעותה נוכל לברוא מציאות חדשה.
הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט מוכר בעיקר בזכות קביעתו "אני חושב משמע אני קיים", אך מעטים מכירים את המשכה הרעיוני; מהו דבר חושב? שואל דקארט, ועונה: זהו דבר שמטיל ספק, שתופס, שטוען, ששולל, שרוצה, שאינו רוצה, שמדמיין לעיתים, שחש.
דקראט מטיל עלינו, האנשים החושבים, אחריות גדולה לחקר האמת. הוא מלמד אותנו כי הקיום שלנו כבני-אדם מחייב אותנו לשאול, לבדוק, להלין, לקטרג - וגם להסכים, אבל לעולם לא להפסיק לחפש. והאחריות הזאת מוטלת עלינו ביתר שאת, שליחי הציבור.
רבים מאיתנו טועים לחשוב שציבור בוחרינו מצפה מאתנו להתנהגות ממלכתית, פורמלית, ייצוגית, כזו ההולמת את התואר הנכסף שבו זכינו - "חברי הכנסת". אין זה כך בעיני. מסר אחד וברור עולה מתוצאות הבחירות האחרונות, מכל קצוות הקשת הפוליטית: הציבור בישראל רוצה שינוי. לא בכדי הוא דרש להחליף כמעט מחצית מחברי הבית. הוא לא עשה זאת כדי שאנחנו ניכנס בשערי המשכן המפואר הזה וננהג בדיוק כמו שנהגו קודמינו.
עיניהם של הצופים בנו אינן בוחנות את קוד הלבוש, את גינוני השפה, את תרבות הנהיגה או את הרגלי הבילוי שלנו. בניגוד לדעתם המלומדת של יועצי התקשורת, לא אכפת להם אם אני לובשת ג'ינס - בדרך כלל קרוע - מדברת מהר ועם סמ"ך שורקת, רוכבת על אופנוע - לפעמים על מדרכה, אבל לא עוד, אני מבטיחה - אכפת להם מה אני אומרת, ויותר מכך, מה אני עושה. והם מצפים שאהיה אחרת. הם מצפים שאביא לכאן את אותה רוח שהבאתי איתי לאוניברסיטאות בישראל. הרוח המהפכנית, הספקנית, זו שאינה מקבלת כמובן מאליו את הנחות היסוד שאומרות שרק מי שנולד למשפחה בעלת כוחות ואמצעים יזכה לחינוך הולם ובהמשך ייכנס בשערי האולימפוס, האקדמיה הישראלית, זו שכלל אינה רואה צורך במיקומה של האקדמיה בראש האולימפוס; אותה רוח שגרמה לי להבין כי הידע הנצבר בין כותלי המוסדות האקדמיים הוא יקר מפז והוא שייך לנו, וגם עזרה לי למצוא דרך שונה ומקורית לחלוק בידע הזה ובחוויית הלמידה האקדמית עם מי שאלו היו חסומים בפניהם.
אתם ודאי יכולים להבין שהייתי תלמידה בעייתית. מצטיינת - בכל זאת, פולנייה - אבל מאוד בעייתית. הספקנות פחות מוערכת במוסדות החינוך הממלכתיים, ואני ארחיב על כך בהמשך. אם אינני טועה, הייתי אחת הסטודנטיות היחידות בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית שכבר בשבוע הראשון התבקשה לצאת מהכיתה ולהביא את ההורים. אבל עוד לפני שיצאתי מהכיתה הספקתי ללמוד עובדה שאני מציגה מאז ככלי הכי שימושי שקיבלתי מהאוניברסיטה: בשיעור הראשון בדיני חוזים למדתי כי הצהרה לציבור היא מחייבת. ואיך, ודאי תשאלו, הפכה עובדה זו לשימושית כל כך? ובכן, היא שימושית מאין כמוה בתפקידי החדש - בדרכי הפוליטית, ואני מתחייבת וממליצה לכולנו לפעול לאורה.
אבל זהו אך שימוש מהעת האחרונה. הדוגמה הניתנת לתלמידי משפטים כדי להמחיש כלל זה היא שכאשר מוטבע מחיר כלשהו על מוצר המוצג בפני הציבור, המחיר מחייב גם אם נפלה בו טעות סופר. אני לא יכולה לתאר במילים את תחושת הכוח והעוצמה שאחזה בי כאשר באותו שבוע ראשון ללימודים נעמדתי בגאון מול הקופאית בסופר ואמרתי לה שעל קופסת הגלידה שקניתי היה רשום 19.90, ולא 29.90 כפי שהיא ביקשה שאשלם. ועוד יותר כשהוספתי בארשת פנים רצינית שאני לומדת משפטים ומדובר בהצעה לציבור המחייבת את המציע. לקופאית כמובן לא היה אכפת. השעה הייתה שעת סוף המשמרת, והיא עמדה שעות על הרגליים, כי שלי - חברת הכנסת יחימוביץ' - עוד הייתה עיתונאית מצליחה, אבל עבורי היה זה רגע מכונן. הבנתי באמת, לא כססמה, לא כציטוט - שדרך אגב, גם הוא מיוחס לפרנסיס בייקון - שידע הוא כוח, וגמרתי אומר להבטיח שהידע הזה, שעד אז נשמר כסוד כמוס בין סטודנטים למשפטים, יהיה נגיש לכולם.
הבטחתי בראשית דברי להציג עקרונות ולא לדבר על עצמי, ובכל זאת אספר כי מאותו הרגע הקדשתי את חיי למשימה הזאת. כסטודנטית לתואר ראשון, הקמתי באוניברסיטה העברית את מרכז "ברירה", שביקש להציג בפני סטודנטים למשפטים ברירה אחרת. עוד לפני שנפוצו הקליניקות המשפטיות, קראתי לסטודנטים למשפטים לבחור לעשות שימוש בידע המשפטי שלהם לטובת אוכלוסיות מוחלשות, ולא רק לטובת עצמם.
כתבתי תוכנית לימודים, שאותה כיניתי "דיני רחוב", שעסקה בהוראת משפטים ככלי חינוכי ושיקומי לנוער רחוב, והפכה לתוכנית לאומית מוכרת שאליה מופנים נערים בתקופת המבחן שלהם כחלק - ולעתים אף במקום העונש שלהם, תוכנית הפועלת יותר מעשור.
ואחרי שהשלמתי את לימודי הדוקטורט במשפטים באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק חזרתי לישראל רק כדי להשאיר את הקריירה האקדמית שלי בצד כדי להפוך את האוניברסיטה על פיה. ה"אוניברסיטה בעם" שהקמתי מציעה הסתכלות אחרת; כזו המטילה ספק במוסכמות שעליהן בנויה האקדמיה, ובזאת גם על מטרותיה ודרכי פעולתה.
ה"אוניברסיטה בעם", כשמה כן היא - תוכנית הדורשת מהאוניברסיטה לחיות בתוך עמה, ומטילה עליה אחריות חברתית להפצת הידע הנצבר בה. המרצים בה אינם פרופסורים מלומדים כי אם סטודנטים מצטיינים לתואר ראשון, והסטודנטים אינם צעירים זבי חוטם שזה עתה סיימו את שירותם הצבאי והם ממהרים להמשיך במרוץ חיים קבוע מראש, אלא הם מבוגרים קשי יום, בשנות ה-30, ה-40, ה-50 וה-60 לחייהם, שגורלם לא שפר עליהם והם מצאו את עצמם נסחפים בזרם השינויים, אך לעולם לא משפיעים עליו. והם לומדים שלא על-מנת לקבל ציון או תואר. הם לומדים כדי לדעת. הם לומדים כיוון שתמיד רצו לעשות זאת ולא יכלו. לא יכלו להרשות לעצמם, לא יכלו להתקבל, לא יכלו לעזוב את שלוש העבודות וארבעת הילדים ולבחור לעשות משהו למען עצמם. הם לומדים כמו שאף סטודנט מן המניין באוניברסיטה לא לומד, כדי להוכיח שהם יכולים; כדי להראות לילדים שלהם שאפשר. כדי לעשות שינוי. ואם הם יכולים, אז גם אנחנו, כאן, בכנסת, יכולים לעשות שינוי. זה תלוי רק בנו, החדשים והוותיקים, והצוות המקצועי, והניהולי, והאורחים הקבועים והמזדמנים.
בשבוע שעבר ביקשתי לשאול שאלה את שר הרווחה, שהגיע למליאה להשיב על שאילתות דחופות. ניגשתי למזכירות וביקשתי להירשם, אך שני חברים נרשמו לפני, ולכן לא קיבלתי אישור - תודה, ירדנה, שהסברת לי למה. חזרתי למקומי מתוסכלת; מתוסכלת על כך שאינני בקיאה בכללים - כמו שאתם מבינים, הלכתי לקרוא את התקנון מייד - אבל לא רק. מתוסכלת על כך שבחרתי להשלים עם המצב. הרי בכל מקום אחר שהייתי בו לא הייתי מקבלת כזאת תשובה, שעניינה פרוצדורה ולא מהות; לא הייתי מוותרת על האפשרות לשאול את שר הרווחה מדוע משרדו לא ידע על אותו ילד בן 12 חולה סרטן המשוטט לבד ברחובות צ'אנג-מאי שבתאילנד, ואם ידע, מדוע לא השתמש בסמכותו על-פי חוק הנוער ומילא את חובתו לבחון את טובת הילד.
ובכן, למה שתקתי? ראשית, כי אני מאמינה שצריך להכיר את כללי המשחק על בוריים לפני שמבקשים לשנותם. לכן גם הרחקתי עד ניו-יורק והשלמתי תואר שלישי לפני שפניתי לקדם תוכנית שמאדירה ידע ולא תארים. אבל אם להיות כנה - והנה לכם עוד עיקרון מומלץ לכולנו - נכנעתי למה שמקובל. במקום למלא את שליחותי ולהטיל ספק בנוהג הקיים, הלכתי שבי אחריו. במקום לאתגר את הבית ולשאול אם חשוב יותר להקפיד על סדר השאלות וגבולות השיח מאשר לבקר את פעולות הממשלה ולהבטיח את שלומו של הילד, קיבלתי על עצמי את דין המקום, ולא לשם כך יצאתי לדרך הזאת, ואני מאמינה שגם אתם לא.
אני קוראת לכולנו אפוא ללמוד את הכללים והמנהגים של הבית הזה, להכיר את מקומם ההיסטורי ואת ההיגיון שהנחה את כתיבתם בספר החוקים, ואז לעצור ולחשוב - לחשוב במובן הקרטזיאני: לשאול, לשלול, להרגיש ולנסות למצוא דרך אחרת, טובה יותר, צודקת יותר. להגשים את המטרות שלשמן הגענו לכאן.
רבים צופים בבוז בתמונות ממליאת הכנסת הריקה ומאזינים בזלזול לנאומים מלאי פאתוס הנישאים מעל הדוכן אל מול קהל של כסאות ריקים. חברי לסיעה ואני החלטנו לעשות זאת אחרת: באנו לשנות, והנה אנחנו כאן. אבל אני שואלת את עצמי, ורוצה לשתף אתכם בשאלה: האם די בשינוי זה? הרי היום, אחרי זמן קצר בבית הזה, אנחנו יודעים לספר כי מרבית חברינו אינם יושבים במליאה, כיוון שהם עסוקים בעבודה קשה ונמרצת הנעשית מאחורי הקלעים: הם עונים לפניות ציבור, נפגשים עם נציגי ארגונים ופקידי ממשלה. חוקרים, לומדים, מקיימים כנסים וגם כותבים את אותן הצעות חוק אשר יציגו, בבוא הימים, לפני המליאה הזאת. האם ייתכן שהם אינם יושבים כאן כיוון שעצם הישיבה משמעותה אי-עשייה, ולא להפך?
בשבועות האחרונים הוקדשו ישיבות המליאה לנאומי הפתיחה של החברים החדשים, ולכן הנוכחות במליאה הייתה עבורנו לא רק חובה אלא זכות גדולה. זו, כאמור, הדרך היחידה להכיר את חברינו ושותפינו החדשים. אבל כעת עלינו לשאול את עצמנו, האם נכון להמשיך לקיים את המליאה כפי שזו התקיימה בשנים עברו, או שמא עלינו להציע מסגרת דיונית שבה ייקחו חלק כל חברי הבית ותהיה בה משום עשייה ההולמת יותר את שליחותנו?
סעיף 13 לתקנון הכנסת - זה ספר נהדר, אני ממליצה לכם - דורש מחבר הכנסת להתמיד בהשתתפותו בישיבות הכנסת כמיטב יכולתו. האם בכך אנחנו מסתפקים? האם לא הגיעה העת שנדרוש מעצמנו יותר מרק מיטב המאמצים? האם היינו משלימים עם דרישה כזו מכל איש מקצוע אחר? אני קוראת, אם כן, לי, ולכם, ולכנסת הזאת, להניח למה שמקובל. שיטת המשפט המקובלת, שעל יסודותיה נבנתה מערכת המשפט הישראלית, פועלת על-פי עיקרון "התקדים המחייב". אבל גם באנגליה, מולדתה, היה אפשר לגבור על מנהג ותיק מכוח ה-equity - ההגינות והצדק.
אני קוראת לנו היום להיות הוגנים וצודקים, מוסריים ומסורים, קשובים ומדויקים, יותר מאשר ממלכתיים ודווקניים. אני קוראת לנו להטיל ספק בכל מה שניתן, ואני משוכנעת שאם כך נעשה, אחרים ילכו בעקבותינו. אם נעז להטיל ספק בדרך שבה הבית הזה פועל, אולי נמשיך ונעז להטיל ספק במוסכמות חברתיות נוספות - אלה המנחות את חלוקת המשאבים הבלתי-שוויונית הנהוגה; זו המגדילה את הפערים החברתיים, הקורעים אותנו מבפנים, או אלה שבעזרתן אנו מצדיקים את היחס הקלוקל שלנו, כפרטים וכחברה, לכל מי ומה שהוא שונה ואחר, ובעיקר חלש, מאתנו.
אולי - כן, אולי - אז, נעז לדבר לא רק על מגבלות, אלא גם על גבולות. כיוון שרק הטלת ספק במצב הקיים, ואפילו בפתרונות המונחים על השולחן, תאפשר לא רק לפתוח את הדיון מחדש, אלא גם למצוא פתרון, ואנחנו זקוקים לפתרון; פתרון יצירתי. אחר. ומי כמונו יכולים להגיע אליו, הרי התקומה שלנו כעם מבוססת על היכולת לראות דברים אחרת, וגם, יש שיגידו, לראות את הנולד. והשגשוג שלנו כמדינה מבוסס על אותם עקרונות: יזמות, חדשנות, יצירתיות. אנחנו המצאנו את Waze.
כל אלה אבדו, בעיני, לקודמינו, ואל לנו להמשיך בדרכם. אותו סטגנציה - אותו קיפאון מאפיין את כל תחומי החיים שלנו, לא רק את המשא-ומתן המדיני. הוא מתחיל מלמעלה, כפי שניכר בתהליך הרכבת הממשלה, ועובר דרך המשרדים השונים. רק השבוע פניתי בשאלה למשרד התמ"ת לגבי הנחה במעונות של נעמ"ת לנשים לומדות ועובדות, ונעניתי כי משרד התמ"ת אינו מעוניין לעודד נשים ללמוד, אלא לעבוד. לימודים, כך נאמר לי, זה משרד החינוך. בהתאם, כאשר פניתי למשרד הרווחה בבקשה להמשיך במתן קצבה לאם חד-הורית לחמישה ילדים שנרשמה ללימודי ערב להשלמת השכלה, נאמר לי כי אם היא יכולה ללמוד, היא אינה זכאית להמשך תמיכה. ההתבצרות הזאת, והיעדר הראייה הרחבה והאינטרדיסציפלינרית, היא תוצאה של קיפאון, קיבעון מחשבתי שפשט בנו, והמקום שבו הקיבעון הזה פוגע בנו יותר מכול הוא מערכת החינוך; אנו מגדלים דורות של ילדים שלא ידעו, וכנראה גם לא ירצו, להטיל ספק. ילדים ונוער מבריקים, בעלי מעוף, שאנו מכשירים לשנן, לצטט ולדקלם במקום לחשוב.
אנו הופכים אותם לכלי קיבול, מפקידים במוחם עובדות נטולות חיים וחסרות כוח מניע. אנו מקנים להם מיומנויות שאינן מתאימות לתקופתם, המפתחות יכולות אנליטיות ומתעלמות מהיכולות המעשיות והיצירתיות הדרושות כדי לפתח את מה שהחוקרים מכנים "אינטליגנציה מצליחה", כזו המבוססת לא רק על יכולת אנליטית אלא גם על חשיבה מקורית, כזו המאפשרת לתלמיד הנתקל במצב חדש להמציא כמה שיותר פתרונות ודרכי התמודדות, ולא לפעול באופן המקובל.
רובכם בוודאי הורים ששרדו או שורדים בימים אלה את התקופה המעיקה, אך יש אומרים קסומה, בחיי הילדים, שבה הם שואלים על כל דבר "למה?". מעטים, עם זאת, שמים לב שאותם ילדים שכל דבר סביבם נראה להם חדש, מעניין, מסקרן, שרוצים לדעת עוד ועוד ולא מקבלים שום תשובה, מפסיקים לשאול ככל שהם מתמידים במערכת החינוך. ככל שנוקפות השנים הם תוהים פחות, קוראים פחות ומתעניינים פחות, וכשהם מגיעים לאוניברסיטה הם כבר מתייחסים לשאלות פתוחות כאל משימה בלתי אפשרית.
מערכת החינוך למעשה גוזלת מהם את היכולת הבסיסית הטבועה בהם, מייבשת את נטייתם הטבעית לשאול "למה?". אם לא נחזיר להם אותה לא נוכל להוביל שינוי. אם לא נחזיר אותה לעצמנו, לא נוכל לעמוד בהתחייבויותינו. אני קוראת לכולנו היום לחזור ולשאול: "למה?".
פתחתי ואמרתי שדברי יעסקו בספקות, ואני אסיים דווקא בוודאות: להטיל ספק זה בוודאי לא קל. הספקנות מערערת על המוכר, הידוע, הבטוח, ולכן דורשת אומץ, מחויבות, עקביות, ובעיקר שיתוף פעולה, אבל היא אפשרית. יש בוודאי יאמרו שאני חדשה, צעירה, חסרת ניסיון ואפילו נאיבית - זאת, דרך אגב, לא מילת גנאי בעיני - אבל אני מאמינה, ואני מזמינה אתכם להאמין יחד אתי.
ולפני סיום, ולא רק כיוון שמקובל, אלא כי באמת מגיע, אני רוצה להודות ליושב-ראש הסיעה שלי, חבר הכנסת
יאיר לפיד. אני רוצה להודות לך על כך שאינך מפחד לשאול או להעז לעשות דברים אחרת, ועל כך שאתה נותן לי, ולנו, את המקום והזמן להיות שונים. אני רוצה להודות גם לחברי המחבקים, על שהם מחבקים לא רק אחרי נאומי בכורה. אני רוצה להודות לאילן שלי, ואני רוצה להודות לכם על שהקשבתם. תודה.
