פרשת נשא: קורבנות הנשיאים

אִישׁ אִישׁ עַל דּגְלוֹ

יוֹצְאֵי צָבָא אִישׁ אִישׁ עַל דִּגְלוֹ

נִמְנוּ וְהִתְפָּקְדוּ לְהַגָּנַת הָעָם כֻּלּוֹ

אֵין פָּטוּר וְאֵין מְיוּחַס וְאֵין חָרִיג

הַכֹּל בַעֲבוּר הַכֹּל וְאֵין מוֹצִיא הָגִיג

גָּם לְוִי שֶׁבֶט הַנְּבִיאִים וְהַכֹּהָנִים

נָשְׂאוּ בְּכֹבֶד הַמִּשְׁכָּן לְאֹרֶך שָׁנִים

מַדּוּעַ כָּאן מַרְבִּים לְהָלִין

לְהָלִין כְּשֶׁאוֹיֶב מְבַקֵּשׁ אֹתָנוּ לְסַלֵּק

זֶהוּ אוֹתוֹ מְזַנֵּב בַּנֶּחֱשָׁלִים עֲמָלֶק

עֲמָלֶק לֹא מַבְחִין בֵּין אַבְרֶךְ לְלוֹחֵם

כִּי עַל תְּבוּסוֹתָיו הוּא נוֹטֵר וְנוֹקֵם

דָּי לְהַלִין לְיַלֵּל וְלִצְעוֹק הוֹי גִיבַלְט

ה' לֹא יִלָחֵם לָכֶם, אִם תְּסֻלַּף הַדָּת

שְׂאוּ בַּנֶּטֶל כְּלֶוִי וְלֹא לְהָלִין

מוכנות לקראת הבאות

בֶּגֶד אַיִן לִלְבּוֹשׁ ולחם אַיִן לְאֱכוֹל , אבל אין מותרים על הקינוח. מתברר כי גם בימים ההם המחנה לא היה מושלם. לכן משה אשר הגדיר את העם עקש ופתלתול, החל בהכנת העם לבאות. הוא ידע שעתיד העם לעמוד על נפשו מול אויבים אכזריים בדרכו לכיבוש ארץ ישראל . משה כבר התנסה באויב מר ואכזר בעמלק שזינב בנחשלים ,כי עמלק הוא חלאת האדם, ארב ואורב לעם בדרך, לכן אין מנוס מלבנות צבא ולהכינו למלחמה. משה מנה מנהיגים-נשיאים בראש העם, ככולם שוים ואין מנהיג חשוב מזולתו והכל נושאים בנטל , גם הלויים שנועדו לשאת את המשכן ולשרת בקודש יתרמו את חלקם במאמץ המלחמתי ובנשיאה בנטל ולאורך הליכת העם במדבר. ההליכה במדבר מעמידה את העם במבחן יכולת העמידה מול הסכנות. כבר אז משה קבע: אין חריג בנשיאה בנטל ואין אדם הַנִּשָׂא על אחרים, כולם שוים הן לגבי הזכות והן לגבי החובה . דברים אלה שזורים היו בפרשת במדבר וְהֶמְשֶׁכַם בפרשת נשא . כאמור הכלל הוא שהכל מחויבים בנשיאה בנטל , מי במלחמה בצבא ומי במתן שירותי לחימה ללוחמים, זאת מבלי לנטוש את התורה והאמונה ועבודת השם , כדברי רבותינו: לעשות עתים לתורה ולא כל העתים לתורה. לכן הנשיאה בנטל היא תנאי לשלמות העם ולקיומו בתנאי מלחמה ותחת איום מתמיד על עצם קיומו. כבר אז היה ברור כי לישראל אויבים רבים כולל סתם עמים המתקנאים בו, כי ישראל כעם שורד על-אף הקשיים והסכנות, גם מפני יחודו ואמונתו וגם דבקותו ביעודו כאור לגויים.

טהרת המחנה

בפרשת "במדבר" כאמור מסופר על הקמת כוח לוחם, בשימו כל ששה רבוא בני ישראל שהתפקדו,כלוחמים ביחידות צבאיות כל יחידה על דגלה והמחנה אליו השתיכה, כדי להגן על קיומו של עם ישראל. כי כבר ידע ישראל שהוא עתיד להלחם בעמים המבקשים למנוע ממנו לרשת את הארץ. והנה באה פרשת נָשֹׂא ומצאנו כי תָכְנָהּ מצביע על הפרט כחלק מן הכלל בתוך המחנה הגדול. משה ידע כי המחנה לא יהיה טהור אם מרכיביו לא יהיו טהורים, תרתי משמע, גם בגוף, גם בנפש וגם בהתנהגות. הפרשה מבחינה בחריגים שאינם טהורים שיכולים שלא מרצון לטמא את כל המחנה , כמו צרוע, זב וטמא נפש. למעשה התאור בנשא בדבר המצאם במחנה צרוע, זב וטמא נפש, איננו הדבר היחיד אליו מתכונת התורה, לא רק אלה יכולים לטמא את המחנה, אלא גם פשיעה מטמא את המחנה: שוד,רצח, התאכזרות לחלש וכל מעשה עולה שבימינו חווים אותם כמעט יום יום. כל אלה הם בבחינת טמאים שיש לטהר אותם מחוץ למחנה ולטפל בהם כנגועים בטומאה .אין כונת התורה להוציא את האנשים האלה מחוץ למחנה כלומר לזרוק אותם לאנחות, אלא לטפל בהם ולטהרם. כי הישארותם בתוך המחנה , דומה לפרי מתליע זנוח ומדבק את הסובבים אותו בתולעיו. כאן לא רק המחלה הפיזית עיקר אלא הצרוע כמי שנגוע בחטא לשון הרע. (מרים הנביאה) והזב כמי שנגוע בסיבוך שבגן המשפחתי. כאמור לא עולה מן הכתוב זניחתם. לכן נאמר כי הכהן יוצא אליהם ומטפל בהם. המטרה לטהר את המחנה, ולעשות שמרכיבי המחנה יהיו טהורים , לרבות המנהיגים , ולא יחושו כי הם מעל לחוק, ולהתיר לעצמם מה שאסור לאחרים. הם אינם מעל לחוק, הם ככל האדם. לכן מה שהמנהיג דורש מן העם עליו לדרוש מעצמו ולהיות החלוץ בעשיתו. עליו להסתפק במועט, ולא לנהוג כדברי הפתגם העממי האומר: "בגד תחתון אין, אך השרוך של התחתון הוא מזהב 24קראט".

מודה ועוזב ירוחם והיחס לגר

החוטא שלא בזדון עוונו יכופר, אם מודה בחטאו בעת ישראל עדין במדבר, היה מכפר על חטאו בקרבן, ומשנתחלפו הקרבנות עשה זאת בתפילה שנאמר: ונשלמה פרים שפתנו כפי שאנו אומרים בתפלה יום יום ועל כן: מודה ועוזב ירוחם. לא כך הדבר אם החוטא חטא בזדון, אזי קרבנו לא מוחל, אולם אם חָטָא האיש כלפי חברו, כגון מעל בְאִמּוּנוֹ, והזיק לו במזיד, מודה ועוזב לא ירחם, עד שישלם לו את הנזק בשיעור שגרמו לו, כן ישלם עוד פי חמש מהנזק שגרם כקנס, שזה בא לכפר על המעל שמעל. כלל זה חל לא רק כלפי אחיך בן עמך , אלא גם כלפי הַגֶּר הַגָּר בתוכנו, שנחשב בעיני התורה כשווה בין שווים, ובלבד שמקיים שבעת מצוות בני נח. בשבועות אנו מתיחסים לגרים -לְגֵרֵי הצדק. רות המואביה בדבריה אל חמותה נעמי קבעה את עיקר הדין בגיור כהלכתו באמרה לחמותה :....כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי.. על דברי רות אמר ר' אבהו: בֹּא וִרְאֶה כמה חביבים הגרים לפני הקב"ה: כיון שרות נתנה דעתה להתגיר, השוה אותה הכתוב לנעמי, שנאמר: ותלכנה שתיהן (מגילת רות יט'). האם נדע גם אנחנו לפתוח את לבנו לגרים הבאים לחסות בצל תורתנו ועמנו ובאו ומדינתו?

הַגְּאֻלָּה והחליצה

מגילת רות, לא באה לעולם אלא כדי ללמדנו משמעות הנחלה של השבט , והשמירה על הנחלה בתוך השבט ועל כן בא דין "הגאלה והחליצה". אומנם יש בימינו מי שאומר כי עבר זמנו בטל קרבנו, אבד עליו הַכֶּלַח ואין אפשרות לישמו עוד, אבל המצב שונה כיון שהדבקים בדבר מפני שזו מצוה וגם מפני שהדבר מסמל המשכיות קיומו של ישראל בשוב כל אחד אל נחלתו . כל שבט למעט שבט לוי, קבל נחלה בארץ ישראל , מיד עם כיבוש הארץ בהנהגת יהושע בן נון. הנחלה הייתה צמודה לשבט שקיבל אותו, או לצאצאיו. והנה מתעוררת שאלת ההמשכיות , לכן משמת אדם מבלי שהשאיר אחריו בן ממשיך, חיב אָחִיו של המת , לשאת את אשת המת , כדי להביא ממנה צאצא שימשיך ולהחזיק בנחלה. כל עוד ואשת המת לא נגאלת מאלמנותה על-ידי אחי בעלה המת - על-ידי הגיס או הַיָּבַם , האלמנה איננה יכולה להינשא לאיש זר , אלא אם יְבָמָהּ, מסרב לגאול אותה, כלומר מסרב לשאת אותה לאשה. סרובו לשאתה מבזה את האלמנה ועל כן נקבע בהלכת הגיור שיש לבזות את הַיָּבַם הסרבן ולהביא קלונו ברבים . אלא שלצערנו התהפכו היוצרות וחובת האלמנה לחלוץ נעלו של הגיס (מעשה "החליצה") פוגעת בכבודה למרות שהפעולה מסמלת החלצות מהקשר עם היבם והנעל הייתה הדרך שבה נקשר קשר או הסכם או הדרך בה מסתים הסכם כגון במגלת רו נאמר : (מגלת רות ד/ח,ט) אומנם האלמנה אשר יבמה מסרב לגאול אותה יורקת על נעלו,לאחר שחלצה נעלו ועל ביתו יִכָּתֵב: בית חלוץ הנעל, אלא שזה נראה כי עבר זמנו. הַדֶּרֶךְ לַגְּאֻלָּה קָשָׁה וּמְיַגַּעַת

וּמָתַי הִיא תַּגִּיעַ אֵין לָדַעַת

בְּרַם לֹא נוֹאַשְׁנוּ עוֹד לִכְמוֹהַ

כִּי כְּבַר צָעֲדָה עִם כִּוּוּן הָרוּחַ

וּכְבַר עוֹמֶדֶת בַּפֶּתַח וְצוֹפָה

פֶּן נִוָּאֵשׁ וְנַשְׁאִירֶנָּה בְּגַפָּהּ

כי כֹל מִי שׁהֶאֱמִין וְגָם טָרַח

פָּגַשׁ בַּגְּאֻלָה בַּפֶּתַח בְּתָשַׁ"ח

הַגְּאֻלָּה מְבַקֶּשֶׁת יָד מוּשֶׁטֶת

וְלֹא נֶפֶשׁ יְגֵעָה וְיָדָהּ שׁוֹמֶטֶת

לִזְכּוֹר כִּי יֵשׁ עוֹד מָה לִגְאוֹל

לַעֲשׂוֹת יוֹתֶר וּפָחוֹת לִשְׁאוֹל

זֶה סוֹד הַגְּאֻלָּה וְאַל נַחְמִיצָהּ

כֹּולל יִבּוּם וְאִם צָרִיךְ חֲלִיצָה