בשבוע הבא יציינו בעולם שני אירועים מכוננים בהיסטוריה האמריקנית ש-100 שנים מפרידים ביניהם: ב-22 בנובמבר 1963 נרצח הנשיא ג'ון קנדי בדאלאס, טקסס; ב-19 בנובמבר 1863 נשא הנשיא אברהם לינקולן את נאום גטיסבורג, בפנסילבניה, בעיצומה של מלחמת האזרחים. למעט העובדה כי מדובר בשני נשיאים בארה"ב אין כמובן דבר המקשר את שני האירועים לא רק מפני שמדובר בהפרש של מאה שנים וגם לא בשל העובדה כי לינקולן יירצח שנתיים לאחר הנאום ויהיה הנשיא האמריקני הראשון שנרצח בעת כהונתו וקנדי יהיה הרביעי, האחרון. אין קשר מאחר שמדובר בשני אירועים שונים במהותם ולמרות הכול ניתן למצוא חוט מקשר בין התקופות בהן פעלו שני הנשיאים.
נאום גטיסבורג נחשב היום לאחד הנאומים החשובים בתולדות ארה"ב למרות שנמשך פחות משלוש דקות מה שמוכיח כי ניתן להעביר מסר חשוב בלא דברת מיותרת. הנאום נישא בטכס הקדשת בית הקברות הלאומי לחיילים שנפלו בקרב עקוב מן דם במקום שהתרחש חודשים ספורים קודם לכן. לינקולן פתח את נאומו הקצר במלים "לפני שבע ושמונים שנה הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה". ארבעת המלים הראשונות עתידות להפוך למטבע לשון ולפרפראזה ביצירות תרבות ומופעים המוניים אמריקניים. לינקולן דיבר על עקרונות השוויון שבהכרזת העצמאות האמריקנית, על מלחמת האזרחים שמטרתה להביא ללידתה החדשה של חירות שתביא בעקבותיה לשוויון אמיתי לכל אזרחי ארה"ב כיוון שכל בני האדם נבראו שווים. הקדשת בית הקברות נועדה גם להקדשת החיים למען מאבק שיבטיח כי הערך הדמוקרטי העליון של "ממשלה של העם, על-ידי העם, למען העם, לא תאבד מן
הארץ". מלים מסיימות אלו של הנאום הפכו אותו לנכס צאן ברזל בתולדות האומה האמריקנית.
אנדרטת לינקולן בוושינגטון, עליה חקוקים המלים, הפכה ברבות השנים לאתר מרכזי שלמרגלותיו נערכים כינוסים והפגנות המונים. אחת המפורסמות התקיימה ב-28 באוגוסט 1963 בה נשא מרטין לותר קינג את נאומו המפורסם "יש לי חלום" בו התייחס לנאום גטיסבורג. ולפתיחה שלו: "לפני חמש עשרים שנה אמריקני דגול שבצלו הסמלי אנו עומדים היום חתם על הצהרת שוויון הזכויות".
שלושה חודשים מאוחר יותר נרצח ג'ון קנדי הנשיא האמריקני הצעיר ביותר בעת בחירתו שסימל עבור רבים את לידתו של דור צעיר, שוחר הקדמה והביטחון בעתיד טוב יותר. בנאום ההשבעה שלו קרא קנדי לאזרח האמריקני: "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען מדינתך". אפשר לומר כי קריאה פטריוטית זו של קנדי הייתה מעין הד עמום לנאומו של לינקולן שדיבר על קרבנם של המתים שציוו לאמריקנים את החיים בעוד קנדי פנה לחיים להירתם לטובת החיים כי בשני המקרים נועדה ארה"ב להיות אומת מופת בקרב אומות העולם.
קנדי פעל ליישם את האידיאליזם שלו הלכה ולמעשה: הראשון, היה ייסודו של "צבא השלום" שהייתה מסגרת של מתנדבים אמריקנים צעירים שנשלחו לרחבי העולם לסייע בתחומי הקמת תשתיות, חקלאות, בריאות, חינוך. השני, היה המרוץ לחלל החיצון. כאשר קנדי נכנס לבית הלבן, בראשית 1961, פיגרה ארה"ב אחרי בריה"מ במרוץ זה. קנדי הצהיר כי "שום אומה אינה יכולה לצפות כי מנהיגת האומות תישאר מאחור במרוץ לחלל" וקבע יעד מאתגר במיוחד עבור האמריקנים - הנחתת אדם על הירח לפני תום העשור השישי. ארה"ב שינסה מתניה ומעמדת נחיתות בולטת השיגה את היעד במועד. קנדי לא זכה בהגשמת חזונו.
הוא גם הוכיח את מנהיגותו במשבר הטילים בקובה, באוקטובר 1962, כאשר דרש מהרוסים להוציא את הטילים הגרעיניים שהציבו בחשאי בקובה במרחק נגיעה מחופיה של פלורידה. העולם עצר נשימתו לאורך ימים של מתח אדיר בצל עימות אפשרי בין שתי מעצמות העל הגרעיניות שלא היה דוגמתו בעבר. הסוף היה שהרוסים הם שמצמצו ראשונים והתקפלו בהסיגם את הטילים.
ואולם, קנדי ניצב בפני בעיה פנימית קשה שהיא החוט המקשר בין תקופתו לתקופתו של לינקולן - הבעיה הגזעית. מלחמתו של לינקולן להביא לביטול העבדות באמריקה אומנם הצליחה אבל שאיפתו הגדולה להביא לשוויון מלא בין אזרחיה לא באה על פתרונה המלא גם לאחר מאה שנים. במדינות דרום ארה"ב עדיין נהוגה הייתה בימיו של קנדי הפרדה גזעית במקומות ציבוריים רבים. הוא בעצמו הזדהה עם מאבקם של מרטין לותר קינג וחבריו לתנועת זכויות האזרח אם כי סבר שראוי לעשות זאת בדרכים שקטות יותר. לבסוף פנה לקונגרס וביקש לחוקק חוק לטובת זכויות האזרח ובנאום לאומה עמד קנדי על פועלו של לינקולן: "מאה שנים של שיהוי עברו מאז שהנשיא אברהם לינקולן שיחרר את העבדים אך יורשיהם, נכדיהם, אינם חופשיים עדיין ... אומה זו הוקמה על-ידי אנשים מאומות שונות ומרקעים שונים, על הבסיס שכל האנשים נוצרו שווים." גם בעניין זה לא זכה קנדי לראות בהתגשמות החזון. בדומה ללינקולן בנושא העבדות.
הרצח העצים את דמותו של ג'ון קנדי, רצח שגם בחלוף יובל שנים נותר בתודעה כמעשה שבו הנסתר רב על הגלוי באשר למניעים, מי היה או היו הרוצחים האמיתיים למרות כל ועדות הבדיקה והעדויות החיות. הטרגדיה התעצמה כמובן מעצם העובדה כי התרחשה לעיני קהל גדול בשטח ועוד יותר לעיניהם הנדהמות של צופי הטלוויזיה. מאז ועד היום יש רבים המבכים את לכתו בטרם עת של הנשיא הצעיר, הספורטיבי, המפגין את חוסנו ובריאותו ברבים והמסמל עבור רבים את המעבר מהעולם הישן לעולם החדש, המודרני. בקיצור, אגדה שעשתה ועוד לא הספיקה לעשות הרבה ושחייה נגדעו באבם.
בחלוף השנים נרשמו לחובתה של האגדה הזו אי אלו הערות מכתימות. לפתע נזכרו כי הוא היה הנשיא שבימיו התחילה מעורבותה הצבאית של ארה"ב בוייטנאם שעתידה בימי יורשיו להפוך למלחמה עקובה מדם שתקפד את חייהם של עשרות אלפי אמריקנים צעירים. גם חזות הצעיר והבריא תתברר כלא אמיתית כשנחשפו פרטים אודות בריאותו הרופפת, שכל חייו סבל מבעיות גב זכר לפציעה במלחמת העולם עליהן נוספו בעיות אחרות. והתגלו הפרטים העסיסיים על פרשיות האהבים הרבות שניהל קנדי בכל ימי נשיאותו שאולי התאימו לדימויו הציבורי אבל בהחלט לא מסתדרים עם האידיאל האמריקני על הנשיא הנאמן והמסור למשפחתו. הסתבר כי ג'ון קנדי היה בעל יתרונות וחסרונות ככל האדם.
כאשר מציינים יובל לרציחתו מדגישים מטבע הדברים את הרגע הטראגי של שלוש היריות ושוב דנים איך זה קרה ומדוע ופחות על מורשתו כנשיא. תעלומה שלא באה על פתרונה היא קרקע פורייה לתסריטי קונספירציה מסוגים שונים. על כן התוגה על המת שנרצח בדאלאס היא שעומדת במרכז ציון היום הזה. כמובן שגם הטקס בגטיסבורג נערך באווירה של תוגה אלא שלינקולן הפך אותה לשיר הלל למתים שנפלו בקרב; הוא אמר כי העולם לא ישים לב ולאורך זמן אף ישכח את הדברים שנאמרו בטקס אבל לעולם יזכור את הנופלים. בעניין זה הוא טעה בגדול וגם זה נרשם לזכותו.
נדירים המקרים בהיסטוריה בה ניתן לזהות קווים מקשרים במרחק של מאה שנים. והנה, על-אף השוני המהותי בין נאום גטיסבורג של הנשיא אברהם לינקולן ורצח הנשיא ג'ון קנדי יש יותר מסמליות מקרית בעובדה שלמרות מאה השנים (פחות שלושה ימים...) המפרידים ביניהם נמצאו קווי דמיון ישירים ועקיפים. אין זה אומר שההיסטוריה חוזרת על עצמה אלא זאת שכדאי לפעמים לזכור אותה.
