בבואנו לתכנן חלל, אנו מחויבים לחשוב על המשתמש, והשאלה היא, מיהו אותו המשתמש?
האם הוא הדייר הממוצע, נניח - מהנדס או רופא, גבר בשנות ה- 40 לחייו, או שמא - עורכת דין, חיילת בצבא הקבע או אשת יחסי ציבור, בגיל דומה?
ממש לא.
אומנם בבדיקת התאמה לתקן נדרשים לעתים לבדוק דגימות אקראיות, כדי לכוון אל הממוצע, אולם דמו בנפשכם בניין רב קומות, מחופה אבן באחת השיטות שבתקנים מסדרת 2378, אשר בבדיקת התאמה - מסתבר שממוצע החוזק של האבנים הוא תקין ועומד בדרישות התקן החל, אך האבן שנושרת מהקיר בפועל וגורמת לנזק - אינה כלל "האבן הממוצעת", אלא היא דווקא האבן הכי חלשה...
הדירה לא נועדה רק לרוכש הדירה אלא לכלל המבקרים בה - הורים, פעוטות, שכנים, אורחים, וטוב הבהירה זאת השופטת ד"ר נ' דנון בפסק דינה ת"א 10456/90 עוזר ששון ואח' נ' א' עבאדה בע"מ ואח', בית משפט השלום בחיפה [לימים מונתה השופטת ד"ר נאוה דנון לכהן בבית המשפט המחוזי]:
"על הקבלן מוטלת חובה חקוקה לבנות בהתאם לתקנות הבנייה, להיתר ולמפרטים. הקבלן מצווה לבצע בנייה כחוק ובנייה זו, במידה ואיננה חוקית, מהווה בכייה לדורות ופוגעת לא רק ברוכשים המקוריים של הדירות, אלא גם בכל מי שבא אחריהם, בשכניהם ובתושבי אותו רחוב, אותו רובע ואותה עיר... התחייבותו של הקבלן הינה לא רק בתחום דיני הממונות, ולא רק כלפי רוכשי הדירות, אלא היא משתרעת על תחום של רווחת הציבור ונוגעת לא לפרט בלבד אלא לציבור גדול של דיירים בהווה ובעתיד".
(פסק הדין לא פורסם, מובא בספר "תכנון דירה כחוק" מאת ד"ר אברהם בן-עזרא בהוצאת "בורסי" מהדורת תשס"ב עמ' 493 וכן בספר "סוגיות בליקויי תכנון ובניה" מאת הנ"ל בהוצאת הנ"ל תשע"ג בעמוד 625).
משמעות הדברים היא כי דירה - כל דירה וכל בית - צריכה להתאים לגיל הראשון, השני, השלישי. דירה שלא מתאימה - היא לקויה.
מחוקק המשנה, בבואו להתקין תקנות, ידע זאת ולקח זאת בחשבון ולכן נקבע בתקנות כי לא יהיה בתוך דירה מכשול של מדרגה בודדה העלול לגרום לחבלה גופנית במשתמש, ובכל מקרה מכשול זה יוצר קשיים ואי נוחות (עד שבלחץ של גורמים אינטרסנטיים ומתוך שיקולים זרים - בוטלה דרישה זו בשנת תשנ"ח (הדרישה הייתה שרירה וקיימת מאז תש"ל!)), ובעניין זה ההמלצה החד-משמעית היא - כי למרות שכאמור מותרת מדרגה בודדה בתוך דירה, להימנע מתכנון של מדרגה בודדה או צמד מדרגות בתוך דירה, ולתכנן מהלכי מדרגות רק בני 3 מדרגות ויותר.
והרי המתכנן חייב לדאוג לכך שהאבן החלשה ביותר - היא לא תנשור תוך סיכון המשתמשים, ואם יעשה כן, גם יתר האבנים המודבקות חזק ממנה - יובטחו מפני נשירה.
כך גם לגבי השאלה - מיהו המשתמש אשר המתכנן חייב להתחשב בו בתכנון החלל.
לא יהא זה הדייר הממוצע מבחינת כושרו הפיזי, בריאותו, יכולותיו ואורח חייו אלא דווקא מקרה קיצון הוא המשתמש: פעוט שצריך לא ליפול ממפלס גבוה למפלס נמוך, אישה בהריון מתקדם אשר צריכה לעבור בשטח גישה מצומצם, ישיש העולה המדרגות, וגם נכה זמני או קבוע הנזקק לקביים עקב תאונה או עקב מגבלה אחרת.
המתכנן חייב לראות מול עיניו את המשתמש - הישיש, הפעוט, הנכה, המוגבל ולהתחשב בו בעת תכנון החלל עבורו, כי הוא הלקוח, הוא מזמין העבודה, ולו נדרש לדאוג בעת התכנון.
אם התכנון יתחשב במקרי הקיצון, שאינם כה נדירים אלא דווקא די שכיחים במיוחד לאור גידול מתמיד בתוחלת החיים ונוכח התפתחות מדע הרפואה - יצאו גם האחרים נשכרים, אף שעבורם היה הרף יכול להיות אחר.