רחוב Le Regrattier, לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, נקרא על שם אחד הקבלנים שהיה ממונה על חלוקת אדמות האי במחצית הראשונה של המאה ה-17. זה היה אחד הפרויקטים העירוניים המוצלחים ביותר של אז. אדמות מרעה לפרות הפכו למגרשי בנייה למשפחות העשירות של פריז שחיפשו מרחב להקים בו אחוזות עירוניות. הרחוב נחנך בשנת 1627 כרחוב לה רגרטייה.
אך ב-1710 שינה הרחוב את שמו והפך לרחוב האישה מחוסרת הראש (rue de la Femme Sans Teste), וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש מרימה כוסית יין, עם הסיסמה: "הכל טוב". אפשר עדיין לראות את השם הישן של הרחוב חקוק באבן. מעליו נמצא פסל שפלג גופו העליון חסר, אבל אין לבלבלו עם האישה. מדובר בפסל של ניקולא הקדוש, פטרון הימאים, שהוזמן על-ידי בעל אוניות עשיר שגר בבניין. ב-1793 נכרת בחרב ראשו של הפסל על-ידי תושב הרחוב שהיה מהפכן, וב-1870 הוחזר לרחוב שוב שמו הקודם, לה רגרטייה.
שלט הפרסומת לבית המרזח שכלל ציור של אישה מחוסרת ראש בתוספת הכיתוב "הכל טוב" מקורו בפתגם סקסיסטי שהיה ידוע מאוד במאה ה-17 בצרפת: Femme sans teste, tout en est bon – אישה בלי ראש, הכל טוב בה.
הפתגם הוליד סדרה של תחריטים מאת הקריקטוריסט והמו"ל ז'אק לנייה Jacques Lagnier (1600-1675) שהחל מ-1660 הציפו את השוק, ובהם נראה נפח בשם לוסטוקרו, Lustucru, שפעם עורף ראש של אישה ופעם "מתקן" אותו בפטיש. מקור השם הוא בביטוי L'eusses-tu cru – האם היית מאמין. ואכן, מי יכול להאמין שאפשר לרפא את ראשה של אשה? בתקופה זו, אמצע המאה ה-17, שבה ניסו נשים צעירות ועשירות מהשכבות התרבותיות הגבוהות להשתחרר מעול הגברים, לרכוש השכלה, להגדיר ולהאדיר את אישיותן, להתבלט בלבוש ובדיבור מעודנים, הלכה שנאת הנשים (המיזוגיניה) וגברה.
מה שנקרא "תנועת הגנדרנות" – Le mouvement précieux – היה תופעה חברתית קצרה בזמן ששרדה פחות מעשור (1654-1663), אך משמעותית. ה"גנדרניות" או ה"ענוגות" שמו דגש על עידון אמנות-השיחה, הנימוסים, ההתנהגות, יחסי האהבה והספרות. בסלונים שפתחו בבתיהן המפוארים השתתפו גם גברים, סופרים ואינטלקטואלים רבים. שיחקו בהם משחקי חברה, חיברו שירים ודיברו על פילוסופיה, מדע, דקדוק, שפה, ידידות ואהבה. ה"ענוגות" דרשו עצמאות ושוויון זכויות בחיי הנישואים, והיו אף כאלו שהתנגדו למוסד והציעו דרכים חלופיות – חשיבה נועזת ביותר בתקופה ההיא.
הזרם התפוגג במהרה, אך משך את תשומת הלב למעמד האישה, סלל את הדרך לדיון על תפקידה בחברה והניח את היסוד להתעוררותן של התנועות השונות לשחרור האישה בצרפת ובארצות אחרות. ה"ענוגות" שלעתים נטו להגזמה בלבוש, בדיבור ובהתנהגות, שימשו מטרה לחיצי לעג של סאטיריקנים רבים. ידוע במיוחד מחזהו של מולייר "הענוגות המגוחכות".
התחריטים השייכים למסורת לוסטוקרו מבטאים באופן גס יותר את שנאת הנשים של הגברים המאוימים. כך רואים באחד מהם קהל בעלים המושך בכוח את נשותיהם ל"מרפאתו" של הנפח לוסטוקרו. חמורים עמוסי סלים מלאים בראשי נשים מגיעים אל לוסטוקרו ועוזריו. אלה מבטיחים לבעלים שאחרי ה"טיפול", תחזורנה הסרבניות, הבוגדניות, הערמומיות, השטניות, להיות ממושמעות וצייתניות, במילה אחת – טובות. שליטה מוחלטת מובטחת, תמורת תשלום, לבעלים הנרגנים.
למעוטי יכולת – בחינם. ביד אחת אוחז לוסטוקרו, החבוש בכומתה, בראש האישה במלקחיים, וביד שנייה הוא מכה בו בפטיש, בדיוק כמו האל הרומי וולקן (הפייסטוס, בשמו היווני) – פטרון הנפחים, אל האש, הרי הגעש והמתכות – המיוצג בתנוחה דומה כשלראשו מצנפת האומנים. יש לציין שהאל וולקן מגלם את האש הטובה שעליה נשענות התעשיה והתרבות של בני האדם, אך גם את האש השורפת והמכלה. בכוחו לשחרר ברקים, סערות וכוחות געש הרסניים, אך הוא זה שיכול להשקיטם ולהביא לסיומם. אמביוולנטיות דומה נראה בהמשך בהתפתחות תדמיתו של כפילו, לוסטוקרו.
בתחריטים אחרים מאותה סדרת לוסטוקרו, גברים שכרתו את ראשי נשיהם כעונש על אי-כניעותן, משחרים לפתחו של לוסטוקרו המוצג כשופט. לוסטוקרו הומצא ביסודו כדמות הומוריסטית בעל שם קומי והופעתו גרוטסקית ונלעגת. אך בתחריטים, גדושי הראשים הערופים, יש ביטוי ליצרים פראיים, אלימים ואכזריים.
וגם הנשים, שנקמתן לא מאחרת לבוא, משתתפות ב"חגיגות". כמה שנים לאחר מכן, ב-1663, צץ תחריט שבו הן מכות בפטיש בראשו של לוסטוקרו ומחזירות לעצמן את ראשיהן הערופים המתאחים לגופן.
תחריטים רבים אחרים המתארים את הוצאתו להורג של לוסטוקרו צצים בעקבותיו, ובהם נראות הנשים מסירות את ראשו וסוקלות אותו באבנים.
דמותו האגדתית-פולקלוריסטית-פופולרית של לוסטוקרו עוברת ברבות הזמן גלגולים רבים ושונים. לוסטקורו ששימש מכשיר לענישת הנשים על-ידי בעליהן, מסייע במאה הקודמת לאבות לאיים על ילדיהם. כך מפחידים שירי ערש את ילדי נרבון ומונפלייה בספרם על לוסטוקרו מפלצתי המצויד בתרמיל שעובר ליד החלונות כדי לחטוף את הילדים שלא ישנים, קולו כנהמה וצעדיו כקול סופה – הדים לדמיונו לאל האש וולקן שהיה גם מעוות צורה וצולע.
אך ברבות הזמן איבדה הדמות את ממדיה החשוכים והפכה לענק טוב לב, עליז ומצחיק. בשנת 1911, אחרי קונקורס מאיירים, נבחרת דמותו של לוסטוקרו לסמלה המסחרי של חברה צרפתייה לייצור אטריות שהוקמה כעסק משפחתי בגרנובל.
מענק אוכל ילדים הופך לוסטוקרו לענק מאכיל, משביע ילדים ומסייע לאימותיהן, חביב עקרות-הבית. ב-1982 משיקה החברה שגדלה ונקנתה על-ידי ענקית בינלאומית את המותג לוסטוקרו לאטריות טריות. האם היית מאמין.
