"רבי נחמן אומר: צא אל השדה. אבל מה זה 'השדה' מתי בפעם האחרונה יצאתם לבד אל השדה? השדה הוא מקום פתוח, הוא מקום מסוכן, יכול לא עלינו לבוא זאב רע, ליסטים, פלישתים, פליטים... על זה אמר מאיר אריאל 'אל תלכי לבדך'. אבל השדה הוא גם המקום שהכול צומח בו ומתחדש. הוא מקום שקרוב לבריאה. רק אם ניקח סיכון וניפרד מקירות הבתים, מהמקום הבטוח שלנו. בעיר אני 'עלמה זהר, משוררת ויוצרת' אבל בשדה אני אף אחד. או לחלופין: אני מי שאני באמת. ושם בשדה, יש לי אפשרות 'לדבר עם ה" ולקבל ממנו 'שיר חדש' לקבל ממנו חיים, חיות, יצירה ומשמעות."
(עלמה זהר, מתוך עמוד הפייסבוק שלה)
"גדלתי בבית של אמנים ירושלמים", מספרת עלמה זהר בראיון מיוחד לאתר הידברות, שבו היא מספרת על החיבור שלה ליהדות, "הרבה ילדים, הרבה בלגאן, הרבה תרבות ואמנות. ההורים שלי העניקו לנו עולם מאוד עשיר של חוויות, והיו מאוד נוכחים בחיים שלנו".
הייתה זיקה ליהדות?
"הבית שלנו לא היה בית דתי או מסורתי, למרות שאימא שלי הייתה אישה מאמינה, ובתקופות מסוימות גם התחזקה ושמרה שבת. אבל הטון בבית היה מאוד ליברלי, לא של כפייה. תרבות יהודית, לעומת זאת, הייתה מאוד נוכחת, ההורים שלי הם אנשי ספר, ועד היום יש בבית ארון רציני של ספרי קודש. זה לא זר להם".
בשנת 2008 התפרסמה זוהר כמוזיקאית בשוק המוזיקה הכללי. זה לא היה לה קל במיוחד. "ההצלחה נחתה עליי בפתאומיות ובלי שהייתי מוכנה לזה. לא באתי מהעולם של עסקי הבידור, וזה היה די מלחיץ ומבלבל. הייתי צריכה לגבש עמדה מול הדבר הזה, ולהבין מה בעצם אני רוצה - כי להיות מפורסם זו עבודה בפני עצמה, ואתה צריך להחליט אם אתה ממשיך בדרך שלך או שאתה עובד בלהיות מצליחן. לא תמיד זה הולך ביחד. במקרה שלי לא ממש הייתה התלבטות. רציתי להיות אמן, לא סלב. בחרתי להמשיך בדרך שלי, ליצור ולעשות מה שמעניין אותי, לא בשביל הרדיו ולא בשביל הקהל. רק בשביל הלב שלי. מבחינת קריירה שילמתי על זה מחיר, אבל הצלתי את נפשי. הצלחתי לשמור על משהו מאוד שלם בפנימיות שלי. קשה להסביר את זה למי שלא חי בעולם הזה של הפרסום, אבל אנשים שם נמצאים בחרדה אינסופית, חשופים כל הזמן, עומדים למשפט. בשבילי זה היה מקום שלא בריא לי להיות בו. ואני לא שם. נקודה".
אחרי ביקור באוקראינה, בציונו של רבי נחמן, לקחה על עצמה זוהר שמירת שבת וכשרות. "ידעתי שיש לי מסע בתוך הדבר הזה. לכן מלכתחילה נמנעתי מהגדרות של 'חוזרת בתשובה' או 'מתחזקת'. התחלתי בלימוד אינטנסיבי של כתבי רבי נחמן, וזה השפיע על חיי ועל תפיסת עולמי, אבל לא ראיתי את עצמי מתנתקת לחלוטין מחיי והולכת את הדרך הזו עד הסוף. עברתי שינוי פנימי מהותי, ובמובן הזה עשיתי תשובה, והתחלתי תהליך של עבודה פנימית ותיקון, שנמשך עד עצם היום הזה ויימשך בעזרת השם כל ימי חיי. אני מתקדמת בצעדים קטנטנים, ויש לי עוד דרך ארוכה ארוכה".
לפני כשנה הפכה עלמה לאימא. "זאת הייתה השנה הנפלאה והקשה ביותר בחיי", היא מודה, "גיליתי בעצמי כוחות, שמחה ואהבה עצומה שלא היו בי קודם. ההורות הפכה את החיים להרבה יותר אינטנסיביים, היא דרשה ממני לגדול ולהשתכלל, להיות מסוגלת להכיל יותר ולעשות הרבה יותר. אני מספיקה היום בשעה מה שפעם הייתי עושה בשבוע. סדר היום השתנה וגם סדר העדיפויות, החיים שלי כבר לא סובבים סביבי יותר, אני רק במקום השני, ובאופן מוזר זו תחושה מאוד משחררת. אני כבר לא עושה מעצמי כזה עניין, ויכולה להיות מאוד מאושרת מזה שעוד יום עבר בשלום ואפילו הספקתי לקפל כביסה".
את בנה היא מגדלת בשאיפה ליצור עבורו סביבה שקטה ואורגנית. "תמיד הייתי אדם שקרוב לטבע", היא אומרת, "בשבילי זה מקום של איזון ושפיות, והילד רק מעצים אצלי את התחושה שהעולם מלא בכל כך הרבה הסחות דעת, רעש מיותר, מוצרי צריכה שאיש לא צריך, ודרכים לבזבז את הזמן היקר שיש לנו על פני האדמה. אני מונחית על-ידי התחושה שפחות זה יותר. שאני רוצה לייצר בשבילו בתוך כל הרעש של העולם סביבה אורגנית, שקטה, פשוטה ונעימה, עד כמה שאני רק יכולה. בלי טלוויזיה, בלי מיליארד צעצועי פלסטיק צעקניים, בלי אוכל רווי סוכרים ומשמרים ובלי להסתובב איתו כל היום בקופת חולים. אבל אני לא קיצונית לשום כיוון".
מה את עושה בימים אלה?
"השנה החולפת הייתה שנת מהפך בחיי. הבאתי לעולם את האלבום השלישי שלי ואת בני הראשון וכל מערכת החיים השתנתה בעקבות זה. בימים אלה אני מסיימת את העבודה על אלבום ילדים חדש שייצא לאור בעזרת השם אחרי פסח. זה אלבום שעשיתי ביחד עם בני הקטן ומתוך שמחה והנאה גדולה. במקביל אני מעלה מופע חדש בשם 'אזכרה נגינתי בלילה' שהוא מין שיחה חופשית שלי עם טקסטים של רבי נחמן".
מה הלאה?
"מי יודע? יש לי עוד מגירה מלאה חלומות שעדיין לא הספקתי להגשים. יותר מהכל אני מאוד רוצה עוד ילדים, רק לאהוב עוד ועוד. להרגיש את הלב שלי מתרחב בלי גבול".
