אופרה בגרוש מחזאי: ברטולט ברכט, קורט וייל תרגום: דורי פרנס במאי: גלעד קמחי כוראוגרפיה: גלעד קמחי, נדב צלנר תפאורה: ערן עצמון תלבושות: אולה שבצוב תאורה: אבי יונה בואנו ניהול מוסיקלי: אמיר לקנר ניצוח על התזמורת: רועי אופנהיים הדרכה קולית: דוקי עצמון קרופטיציה: קובי ליליאן ע. במאי: ענת נתנזון שחקנים: איתי טיראן, גדי יגיל, עירית קפלן, מירב שירום, כנרת לימוני, הלנה ירלובה, שמחה ברבירו, יוסי גרב, גלעד שמואלי, טל וייס, ערן מור, גיל וינברג, ערן שראל, תחיה דנון, רוני שיינדורף, בת אל פאפורה,אנסטסיה פיין התיאטרון הקאמרי מעלה הפקה מקצועית ונפלאה בזכות שני גאונים שקמו לנו בישראל. האחד השחקן איתי טיראן, שאין דומה לו, והשני הוא גלעד קמחי הבמאי הנפלא. אף יתר השחקנים כיכבו ברמה בינלאומית, עד שלרגע חשבתי שאני נמצאת בלונדון או ניו-יורק, שני מקומות בהם חוויתי את מרבית הצגות התיאטרון שראיתי, והותירו חותם עמוק בנפשי. אמרת שני אלה, אמרת מצוינות תיאטרלית. גם גדי יגיל משתבח עם הגיל, בהצגה הוא משחק את מלך הקבצנים.אשתו עירית קפלן לצדו, עושה תפקיד משכנע ומצוין. שתיינית, אשת איש, שאינה נשמעת לו, ועושה כעולה בראשה, ואימא כפייתית ומסרסת, שאינה מוכנה שביתה תתחתן עם מלך כנופיית לונדון. על יוסי גרבר, אין מה לומר. שחקן שלא נס ליחו אפילו כשהוא אומר שני משפטים ברצף ההצגה המתנהלת על-פי תמונות. בייחוד בקטע האחרון בו הוא מגלם את מלכת אנגליה. ההצגה אינה עוסקת רק במוזיקה ובאופרה, יש בה מחאה חברתית עמוקה ושנונה, לגבי שפלי האדם בחברה האנושית. הגנבים, חסרי הלב והמוסר, הפושעים הקטנים המוכרים ונמכרים תמורת בצע כסף,הרמאים וחסרי הבית, שעל כולם שולט מכי סכין וכנופייתו. איתי טיראן עושה כאן דמות דו מינית, בשפת גופו הנהדרת, הרוקדת, המהלכת בצורה אלגנטית שיש בה מן הצחוק ומן הדמע. גופו הרזה, נעלי הלכה שלו, השימוש בקולו ובידיו, מעמידים אותו במחזה כשחקן טוטאלי, חכם ונבון.הוא אכן מלך העולם התחתון, שכולם נשמעים לו, כולל נציג המשטרה המושחת. המסר הגלוי הרלוונטי לימנו ולחברתנו כאן בישראל הוא המסר, החברתי-פוליטי, לא להתרכז בפושעים הקטנים, כי אם בארגוני הפשע הגדולים, המשחיתים כל חלקה טובה בתוכנו. ובראשם אנשי החוק, אשר תפקידם לשמור על הסדר הטוב והתקין בחברה מסודרת. ההצגה מלווה ע"י תזמורת סימפונית חיפה. גם הוא באצילים תיאטרון הקאמרי: קומדיה מאת מולייר /בימוי אודי משה. תפאורה: לילי בן נחשון תלבושות: סבטלנה ברגר מוזיקה: קרן פלס תאורה: רוני כהן ע. במאי: דברת אסולין שחקנים: ענת וקסמן, נעמה שטרית, איה שבא, רובי מוסקוביץ', תמר קינן, זיו קלייר, אסף פריינטא, יצחק חזקיה, שלומי אברהם, אלדר ברנטמן, אבי קושניר, אורי רביץ, דוד שאול נגנים: אוהד בן אבי, נדב רובינשטיין, יניב טייכמן תקציר מר ז'ורדן, מתעשר חדש, להוט לנצל את עושרו המצטבר על-מנת לשדרג את מעמדו החברתי הנמוך ולהשתייך לחברה הגבוהה. הוא לא מהסס להוציא סכומי עתק על שעורי עזר שיכשירו אותו להתקבל כחבר במעמד הנכסף: הוא לומד ריקוד, מוזיקה קלאסית, פילוסופיה ומבחר אמנויות אנינות, מסתייע במורים לנימוסים והליכות ונעזר בשירותיהם של יועצי אופנה, כדי להצטייד במלתחה המתאימה. הפער בין הרגליו העממיים כסוחר שווקים לבין גינוני המעמד הגבוה אליו הוא משתוקק, הוא מקור ללעג ולשעשוע על חשבונו. המורים והמדריכים, הניזונים מהאמביציה הבוערת שלו, שמחים לקבל את כספו אך בזים לו בגלוי ובסתר. בני משפחתו, אשתו והעוזרת הממולחת מנסים לפקוח את עיניו, אך הוא ממאן להקשיב ואף דורש להשיא את בתו הצעירה בניגוד לרצונה לבן אצולה. מולייר, שכתב את המחזה כשהיה בשיא תהילתו, והעלה אותו לראשונה ב-1670, שם את המראה שלו אל מול פניה של חברה שנשלטה על-ידי הממון, חברה, שכאז כן עתה, האמינה כי הכל ניתן לקנות בכסף. עיבוד חדש ומודרני לקלאסיקה שלא נס ליחה. תפקיד נפלא, קומי עושה כאן קושניר, שעצם עלותו על הבמה בבגדי האציל, כבר מצחיקים את הקהל. גם דיבורו כאציל, והג'סטות הגופניות שלו, הריקוד ומחווה הידיים, מפוצץ את הקהל מצחוק. ענת וקסמן אשתו, האמורה להיות הצד השפוי שלו, גם היא מנסה להניא אותו משיגיונו, באופן רציונלי המהווה גיחוך וצחוק.אף יתר השחקנים מוטיבים לשחק במחזה הקומי הזה, במיוחד, יצחק חזקיה, בתור המורה הפילוסוף, ואף איה שבא, המלצר הטורקי. סצינה נהדרת היא סצינת הארוחה בביתו של המתעשר החדש. היא מגחכת על רמתם ותרבותם של המתעשרים החדשים, המנסים לקנות להם מקום באצולה הוותיקה, אך גורמים לעצמם ולאחרים ביזיון וצחוק. האופרה הישראלית הפיקה לקראת סוף העונה בכורה עולמית מקורית המבוססת על שני סיפורים. האחד של ש"י עגנון: האדונית והרוכל. מוזיקה חיים פרמונט. והשני, שיץ, לחנוך לוין, מוזיקה יוני רכטר.

האדונית והרוכל

בתחילת הסיפור מתגלים המתח והניגודים בין שתי הדמויות. הוא רוכל יהודי, המכיר במעמדו הנחות, הוא זה שפונה לאדונית בסגנון של הכנעה והתרפסות, הוא משתחווה לפניה מברך אותה וחוזר ומשתחווה. לעומת זאת היא החלטית כיאה למעמדה הרם מסלקת אותו. בין השניים חל תהליך של התקרבות, כאשר הוא תועה ביער וחוזר לביתה היא מאפשרת לו ללון ברפת. למחרת הוא מתעכב בשל מזג האוויר ומציע לתקן בביתה את הטעון תיקון. ערכו עולה בעיניה לאחר התיקון והיא מכינה לו אוכל ומאפשרת לו לישון בחדר הכלים המשומשים בביתה. אוכל ביצירת עגנון הוא סמל לתחום היצרים ובמיוחד לתחום המיני. כיוון שהיא מכינה לו ארוחה ומאפשרת לו ללון בביתה ברור שהוא אינו מאוס בעיניה, כמו בהתחלה. בהמשך הם אף משוחחים יחד הוא מספר על דברים כללים ומאחר שהוא רואה שהיא נהנית בחברתו הוא מעז לעבור לנושאים אישיים. הוא שואל על בעלה ומחמיא לה. הוא רואה עצמו כמחזר אחריה וכיוון שאינה דוחה אותו הם מתקרבים למרות שאינם בני אותו מעמד או אותה דת. הוא עובר לחדרה ולמיטתה. היחסים ביניהם מתפתחים מהר וכעת אין לפנינו אדונית ורוכל, אלא גבר ואישה הנמשכים אחד לשני. למרות האידיליה רומז המספר על הסכנה האורבת לרוכל. הרמזים מצויים בשיחה על בעליה וסיבת מותם. לאחר שהם מתקרבים עולה הרוכל במעמדו וכעת היא משרתת אותו. היחסים ביניהם מתנהלים בשגרה של אוכל, שתייה ומנוחה. אולם לאחר שמוצה העניין הארוטי מנסה הרוכל לדעת עליה יותר, ככל שהוא שואל, כך נרמזת הסכנה הצפויה לו. הוא שם לב שהיא איננה אוכלת ורוצה הוא לדעת כיצד היא מתקיימת, אולם היא מנסה להשתיקו בין אם על-ידי נשיקות או על-ידי אזהרות. היחסים ביניהם מתקררים והם מתרחקים האחד מן השני, תחילה הם שותקים ואחר כך הוא עובר לחדר אחר. שיא ההתרחקות הוא בניסיונו לברוח וניסיונה להורגו. שיץ במחזה 2 חלקים: חלק א' - הזלילה. חלק ב' - המלחמה. הזמן במחזה מעגלי. זמן ללא מוצא: אביב, קיץ, חורף, מלחמה. מחזוריות של מלחמות ואכילה. האינטרסים של האדם לא יודעים גבול ומכאן עד ההשחתה במלחמה הדרך מאוד קצרה. יש קשר בין התאווה לנקניק וקצפת וכתוצאה מכך שבץ לבין מוות מכדורי רובה. מה שחשוב בחיי הדמויות במחזה הוא הצורך במסגרת על-מנת להימנע מהריקנות והריק. עובדה זו מציינת מציאות זעיר בורגנית המוצגת כהערצת דפוסים פורמליים - למשל לחץ מתמיד לחתונה. שפרכצי אומרת: "אה סוף-סוף הבעלות, השייכות. כמו אצל כולם, כמו אצל כולם. הצורך במסגרת פורמלית משתקף גם בלשון הדמויות שאף היא פורמלית. הויכוח בין האב לחתן, ויכוח עסקי פורמלי מסוגנן. הדמויות מדקלמות והדיקלום הד לצורך במסגרת פורמלית. תכני השיחה חומריים: אוכל ורכוש החומריות היא התשובה היחידה למאחז בממשות:"לו היו לי באמת 50 שנה מאושרות לא הייתי מקדיש 50 שנה לאוכל". כך אומר האב. החומר מכריע וממית בצורת שבץ ובצורת מלחמות. החומר החונק הוא חומר מת, אנטי קיומי כיוון שקיומיות אותנטית פרושה דינמיות נשמה רגש. המציאות ב"שיץ" כמו בכל מחזותיו של ח. לוין: שנאה תהומית המפרידה בין בני האדם. יסודה באגואיזם עמוק של צרכים אישיים. מציאות המגמדת אתבני האדם. האדם לא יכול לגלות גדולה כלשהי בקיומו.שפרכצי אומרת: "את מתכוננת לנשף הגדול של החיים בסוף את נופלת לביוב".