תחום הקניין הרוחני הינו תחום משפטי המתפתח בשנים האחרונות בצעדי ענק. הגנה על זכויות של מלחינים, סופרים ותסריטאים לצד הגנה על סימני מסחר של חברות מסחריות גדולות או פטנטים של יצרני תרופות הינה לחם חוקם של עורכי דין רבים בעידן הטכנולוגי של ראשית המאה ה- 21.
בשנים האחרונות נוספו לדיני הקניין הרוחני שאלות סבוכות חדשות, עם התפתחות טכנולוגית המידע ובמרכזה האינטרנט, שהפך את העולם לכפר גלובלי קטן ויצר אתגר לא קטן עבור דינים שנוצרו לפני מאות שנים בסביבה טכנולוגית אחרת לגמרי.
עו"ד שחר ולנר, שותף במשרד אלטשולר-ולנר, ועורך תחום הקניין הרוחני באתר המשפט הישראלי פסק דין, מספר ל- Nfc על המגמות החדשות וההתפתחויות בפסיקה הישראלית בתחום דיני הקניין הרוחני.
שחר, ראשית כל, האם ההגנה על הקניין הרוחני בישראל פחותה מאשר במקומות אחרים דוגמת ארה"ב או במדינות האיחוד האירופי?
אפשר לומר שכן, ואתן לך כמה דוגמאות מהפסיקה. לאחרונה ניתן פסק הדין בעניין קרייזי ליין שקבע כי אין הגנה על סימני מסחר במנועי חיפוש.
במקרה זה קרייזי ליין השתמשה בסימן של מתאים לי לצורך איתורה בגוגל ובית המשפט לא נתן לה הגנה. לעומת זאת בצרפת "לואי ויטון" תבעה את גוגל על מקרה דומה ובית המשפט פסק לטובתה סכום של 300 אלף אירו בשל מה שהגדיר "תחרות בלתי הוגנת", כך שניתן לומר שההגנה על הקניין הרוחני בישראל חלשה יותר.
עושה רושם לעיתים שאין אחידות בפסיקה בתחום הזה של קניין רוחני בכלל ובפרט בתחומים מתקדמים כמו מחשבים ואינטרנט, אתה שותף לרושם הזה?
בהחלט. האינטרנט הוא שדה חדש, היוצר אתגר לבית המשפט ולא תמיד ישנה התאמה בין פסיקתם של בתי המשפט השונים במקרים שנוגעים לתחום חדש זה. נתון נוסף שצריך לקחת בחשבון בהקשר זה הוא שמעטות הפסיקות בתחום זה שהגיעו לבית המשפט העליון, כך שאין תקדימים מחייבים, דבר שמאפשר את הפסיקות הסותרות של הערכאות השונות.
האם הדבר נובע גם מחוסר התמצאות של שופטים בנושאים טכנולוגיים מתקדמים?
לפעמים ישנם שופטים שאינם מתמצאים די הצורך בנושאים אלה, אבל גם שופטים שמומחים בקניין רוחני, כמו השופט זפט, מעניקים לעיתים הגנה מצומצמת למדי על הקניין הרוחני. כך למשל, בפסק דין שניתן בנושא של alljobs, שבו מעריב תבעה זכות יוצרים על מודעות שפרסמה בלוח העיתון ובית המשפט קבע כי זכות היוצרים היא של המפרסם ולא של העיתון.
מה מביא להגנה המצומצמת הזו על הקניין הרוחני?
חלק מהעניין הוא המשקל הרב שניתן בישראל לזכויות יסוד כמו חופש הביטוי או חופש העיסוק שזוכות בפסיקה למעמד על חוקתי, דבר אשר מתנגש לעיתים עם הגנה על הקניין הרוחני, במיוחד במדיום כמו האינטרנט שזהו מדיום ללא גבולות.
איך הפסיקה מתמודדת עם הקונפליקט הזה של חופש הביטוי מצד אחד והגנה על זכויות כמו קניין רוחני?
ישנה למשל "הלכת פלונית" של השופטת מיכל אגמון-גונן, מקרה שבו ביקשו מ"בזק בינלאומי" מידע על גולשים שהפיצו הודעות משמיצות ובית המשפט פסק כי פרסום מידע על גולשים יהיה רק בשל עילה פלילית ולא בשל עילה אזרחית.
האם גם בעניין זה יש הבדל בין הפסיקה הישראלית והפסיקה ביתר מדינות העולם המערבי?
אני מכיר פסיקה במקרה דומה בהולנד, כשבית המשפט חייב ספק שירות של אינטרנט לפרסם מידע על גולש שמשתף קבצים, סעד שניתן מטעם של זכויות יוצרים. כך שבהחלט ניתן לראות שזו לא מגמה כלל עולמית להציב את חופש הביטוי בראש הפירמידה.
האם אתה רואה אופק חיובי בנושא זה?
ראשית כל, עצם ההגנה הנרחבת על חופש הביטוי ועל חופש העיסוק מצביעה על כך שישראל היא מדינה פלורליסטית וליברלית ביותר. אנו זוכרים מה עוררה במקומות אחרים בעולם הקריקטורה על מוחמד. בישראל פורסמו דברים קשים לא פחות, אני זוכר למשל פרסום פוגעני באתר אינטרנט שפגע בזכרון השואה, אך דבר שכזה עבר כאן בשקט מופתי, כך שגם אם המחיר הינו הגנה פחותה על קניין רוחני וזכויות יוצרים, נראה שזה משתלם בסופו של יום.
