יותר ויותר אנשים, מכירים בכך, שהאנושות עומדת בפני בחירה מכרעת: להתפתח או למות. בשלב זה, שיעור קטן של האנושות, אשר גדל במהירות, כבר מתנסה בהתפוררות של דפוסי תודעת האגו ובעלייתו של ממד מודעות חדש: ממד תודעת הנשמה. זהו העידן החדש ביחסי איש ואישה, יחסי אדם לאדם, אדם לעולם, אדם לריבונו של עולם.
האגו מזדהה עם בעלות, אך הסיפוק שלו מן הבעלות שטחי וקצר מועד. אגואים מסוימים יודעים מה הם רוצים ורודפים אחר מטרתם בהחלטיות פראית ואכזרית - ג'ינגיס חאן, סטלין, היטלר, מוסוליני, סדם חוסיין, אבו בכר אל בגדדי,
יאסר ערפאת, אבו מאזן, המופתי חאג' אמין אל חוסייני. עם זאת, האנרגיה המניעה את הרצון שלהם יוצרת אנרגיה של התנגדות השווה לה בעוצמתה, שבסופו של דבר מובילה למפלתם. בינתיים הם מאמללים את עצמם ורבים אחרים או יוצרים גיהינום על פני האדמה. הָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי (הושע ב יח).
האגו הוא מצבור של צורות מחשבה ורגש החוזרות על עצמן ודפוסים מנטליים-רגשיים מותנים המעניקים תחושה מזויפת של "אני", אישי או קולקטיבי. זו אשליית ההפרדה המוחלטת בין בני אדם, בינם לבין שאר היצורים והטבע, אשר הופכת את המציאות לטירוף. משמעות האגו: התנגדות. הסתגרות. הפרדה. שליליות. ביקורתיות. שיפוטיות. פרפקציוניזם.
רוב האנשים מזדהים לחלוטין עם הקול שבראשם - הזרם התמידי של החשיבה הבלתי רצונית הכפייתית והרגשות המתלווים אליה - עד שאנו יכולים לתאר אותם כנשלטים על-ידי שכלם ורגשותיהם. כל עוד איננו מודעים לכך, נחשוב שהאדם החושב הוא אנחנו. זו תודעת האגו. זה הבלתי מודע במובן הרוחני. האגו מורכב ממחשבה ומרגש, מצרור זכרונות שאנו מזהים כ"אני והסיפור שלי", מתפקידים שאנו רגילים למלא בלא יודעין ומזהויות קולקטיביות אליליות, כמו לאום, דת, גזע, מעמד חברתי או נאמנות פוליטית. הוא גם מכיל סממני זיהוי אישיים, לא רק רכוש אלא גם דעות, הופעה חיצונית, כעסים נושנים או תפישות שלנו כטובים יותר או פחות מאחרים, כהצלחה או כישלון.
צעדים מעשיים
אחת הדרכים היעילות ביותר ללכת מעבר לאגו שלנו, לכיוון הנשמה, ולצמצם את האגו האנושי הקולקטיבי, היא אי-תגובה לאגו של אחרים. כאשר אנו מבינים, שהזולת מגיב מתוך אגו, שזה לא אישי, כבר אין דחף להגיב כאילו זה אישי. באמצעות אי-תגובה לאגו, לעיתים קרובות נוכל לחזק באחרים את השפיות, שהיא המודעות הבלתי מותנית, כלומר את הנשמה. לעתים ייתכן שעלינו לנקוט צעדים מעשיים כדי להגן על עצמנו מפני אנשים בלתי מודעים באופן קיצוני. אנו יכולים לעשות זאת בלי להפוך אותם לאויבים. אך ההגנה הגדולה ביותר היא להיות מודעים. כשאנו מודעים אנו מביטים מעבר לאגו. אל השפיות שהיא המהות של כל אדם ואדם. שפיות שמתבטאת בראשי תיבות "הָעֵר" = הבנה, עדינות, רגישות.
אין דבר שיכול לחזק את האגו יותר מאשר להיות צודק. להיות צודק, זו ההזדהות עם מצב מנטלי - נקודת מבט, דעה, שיפוט, סיפור. כדי להיות צודקים, עלינו לגרום לאחרים להיות טועים, והאגו אוהב לעשות זאת. מה שמעביר אותנו מעבר לאגו, הוא היצמדות לעובדות. העובדות קיימות! אם אנו פשוט מצהירים את מה שידוע לנו כאמת, האגו אינו מעורב בכך. רק באמצעות מודעות - ולא חשיבה - ניתן להבדיל בין עובדה לדעה. ממלכת העובדות הפשוטות הניתנות לאישוש, היא ממלכת הנשמה. להיות צדיק יותר חשוב מלהיות צודק. להיצמד לעובדות ולפעול מתוך אמת לאמיתה.
ישנה רק אמת מוחלטת אחת, וכל האמיתות האחרות נובעות ממנה. זו האמת של הנשמה. האמת בלתי נפרדת ממה שהננו. אנו הננו האמת. האלוהים השוכן בתוכנו. כשאנו מחוברים לממד זה בתוכנו - והחיבור אליו הוא מצבנו הטבעי, לא הישג שהוא בגדר נס - כל פעולותינו והיחסים שלנו משתקפים באחדות החיים שאנו חשים עמוק בתוכנו. זוהי אהבה.
אנו צריכים להגן על עצמנו ועל היקר לנו מפני פגיעתם של מטורפי אגו, אך יותר מכך, עלינו להכיר באגו כפי שהוא: הפרעת תפקוד קולקטיבית, טירוף הדעת האנושית. האגו הוא מקור המלחמות. מקור המחלוקות. מקור השנאה. מקור האלימות. סיבת הסיבות של הטרור. אם יש תכלית לדרמת האגו הארצית, הרי זו תכלית עקיפה: היא יוצרת עוד ועוד סבל על פני כדור-הארץ, והסבל, אף שהוא ברובו יציר האגו, הוא גם המנוע לצמיחת המודעות, והוא גם הורס את האגו. זו האש שבה האגו שורף את עצמו.
עין פנימית
האגו יכול להיות פיקח, אך הוא אינו נבון. הוא יותר פירוד, ופירוד יוצר סבל. הפיקחות היא אקרובטיקה אינטלקטואלית המרוכזת במטרות קטנות. התבונה רואה את השלם הגדול יותר, שבו כל הדברים קשורים זה לזה. הפיקחות מונעת על-ידי אינטרס עצמי, רואה רק את עצמה, והיא קצרת רואי. רוב הפוליטיקאים ואנשי עסקים ומנהיגים דתיים הם פיקחים. מעטים מהם נבונים. כל מה שהפיקחות משיגה הוא קצר מועד ומאכזב. הפיקחות מפצלת, התבונה כוללת.
ההשתחררות מן האגו אינה עבודה גדולה, אלא קטנה מאוד. עלינו רק להיות מודעים למחשבותינו ולרגשותינו, ולדעותינו ולהשקפותינו ולאמונותינו הדוגמטיים להם השתעבדנו. בעת התרחשותם של אלה, אנו פוקחים עין פנימית ערנית. אנו מתבוננים עליהם מבפנים. מתוך הנשמה. כאשר הנשמה מתבוננת יותר ויותר, ואנו עוברים מן החשיבה למודעות, מתחילה לפעול בחיינו תבונה אדירה יותר מפיקחותו של האגו. באמצעות המודעות, הרגשות ואפילו המחשבות הופכים להיות בלתי אישיים. אנו מכירים באופיים הבלתי אישי. הם פשוט רגשות אנושיים, מחשבות אנושיות, שמתקבלות בכבוד, באות והולכות. חשיבות ההיסטוריה שלנו נעשית משנית, והיא אינה מעסיקה עוד את חזית מודעותנו ואינה מהווה את הבסיס לזהותנו. אנו אור הנוכחות, אור הנשמה, כאן ועכשיו, ברגע הזה, המודעות הקודמת לכל המחשבות והרגשות, והעמוקה מהם. אי-התנגדות, אי-שיפוטיות ואי היקשרות הם שלושת ההיבטים של חרות אמיתית וחיים מוארים.
זה יכול לכאוב כאשר לפתע אנו מתעוררים ומבינים שהקולקטיב שעמו הזדהינו, שלמענו עבדנו, הוא בלתי שפוי. זה קרה לי מספר פעמים. בשלב זה יש אנשים שנעשים ציניים או מרירים, ומאותו הרגע הם מתכחשים לכל ערך שהוא. אלה, בדרך כלל, נכנעים לקולקטיב הבלתי שפוי, כ-יסמנים, אידיוטים שימושיים, אדישים ואטומים למציאות ולזולת. הם בדרך כלל לא מתמודדים עם מות האגו שלהם, אלא מכחישים ומדחיקים, או בורחים ונולדים לתוך אגו חלופי שבולע אותם שוב.
עם הופעתה של המודעות החדשה, מודעות הנשמה, יש אנשים המרגישים בקריאה ליצור קבוצות שמשקפות את המודעות החדשה. אותן קבוצות לא יהיו אגואים קולקטיביים. קבוצות כאלה, הן למשל קבוצות עבודה רוחנית בשיטת 12 צעדים. עם זאת, בכל עת, בכל מקום, נדרשת ערנות מתמדת. זאת ועוד, למדתי מאקהרט טולה, ב'ארץ חדשה'. ומהתנ"ך.
