בן חמש שנים היה
אברהם לוי (שם בדוי) כשעלה ארצה עם משפחתו מעירק, ושני אחיו היו קטנים ממנו בשנה ובשנתיים, בהתאמה. מעונם הראשון בישראל היה אוהל במעברת חיריה. לימים עברה המשפחה להתגורר בצריף בשכונת תל יהודה, אשר ברמת גן. לאחר סיום לימודיהם בבית הספר היסודי החלו הנערים לעבוד כשוליות במפעל לייצור ברזים ברמת-גן. כל יום שישי היו מקבלים את שכרם במזומן בתוך מעטפה, בתוספת תלוש משכורת באורך חמישים סנטימטרים וברוחב ארבעה סנטימטרים, שכינויו היה "לוקש", בגלל דמיונו לאיטריה. את שכרם השבועי נתנו לאימם, ובכך השתפרו איכות המזון והלבוש של בני משפחת לוי. במרוצת השנים התקדמו שלושת האחים לוי מדרגה של שוליות לעובדים מצטיינים, וכשהגיע מועד גיוסם לצבא, הבטיח להם בעל המפעל לקבלם חזרה לעבודה עם תום שירותם. ואכן, בזה אחר זה, משסיימו את שירותם הצבאי, נתקבלו כול שלושת האחים לוי לעבודתם במפעל לייצור ברזים, ובמרוצת השנים הפכו לעובדים הבכירים במפעל, ושכרם גדל משנה לשנה.
כיוון שמשפחת לוי הסתפקה במועט, חסכו האחים חלק ניכר משכרם, שכזכור, שולם להם במזומן, ואת חסכונותיהם הניחו בכספת שבנו במו ידיהם, ואשר הטמינו אותה מתחת לאריח שמתחת לאחת המיטות. כל פעם כשרצו להוסיף מזומנים לכספת, היו מזיזים את המיטה, ובעזרת פומפה (משאבת ואקום ביתית עממית) היו מרימים את האריח שכיסה את הכספת. כזכור, שלושת האחים לוי היה מוכשרים מאוד. הם הראו הבנה, תפיסה מהירה ויכולת תפעולית בכל שלבי יצור הברזים, החל משלב יציקת סגסוגת הנחושת המותחת, דרך שלבי העיבוד השבבי של כל רכיביי הברזים, ועד לליטוש וציפוי הברזים המוגמרים בשכבת ניקל. כתוצאה מכך, במרוצת השנים בעל המפעל מינה אותם למנהלי אגפים במקום המנהלים שפרשו לגמלאות. התוצאה המיידית של מינוייהם לעמדות הבכירות הייתה עליה משמעותית בשכרם, שהוכפל ושולש ולכן גדלו חסכונותיהם המזומניים בהתמדה.
כריכים של נקניק
לימים נפטר בעל המפעל ויורשיו העתיקו את המפעל לעיירת פיתוח, תמורת מענק ממשלתי משמעותי ופטור ממיסים לפרק זמן ממושך. האחים לוי לא רצו להעתיק את מקום מגוריהם לעיירת הפיתוח, ונפרדו ממפעל הברזים ומבעליו החדשים כשבאמתחתם סכום פיצויים נכבד.
בכספיי הפיצויים ובכספים שחסכו במשך כול שנות עבודתם, פתחו האחים לוי חנות מכולת בשכונה חדשה שהלכה והתפתחה במזרח רמת-גן.
כיוון שהשכונה הייתה בהליכיי בניה, שהלכו וגדלו משנה לשנה, הרי שמספר דייריי השכונה הלך וגדל, וכך גם גדלו הכנסותיהם של האחים לוי. ובנוסף מהפדיון של דייריי השכונה, גדל גם הפדיון מפועליי הבניין: לפועלים הערבים מכרו פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ. לפועלים הרומנים מכרו כריכים של נקניק, שנאכלו בתוספת שתיית בקבוק או שניים של בירה.
חנות המכולת של האחים לוי התנהלה על בסיס מזומנים בלבד, ללא המחאות וללא כרטיסי אשראי, שזה מקרוב נולדו על-ידי הבנקים. כשם שמכרו במזומן כך גם שילמו לספקים במזומן, בעוד שלעירייה ולחברת החשמל שילמו במזומן בבנק הדואר.
בקיצור, האחים לוי לא נזקקו לבנקים המסחריים, שמנהליהם ובכיריהם משתכרים משכורות הזויות ועושקות, הגדולות פי חמישים ויותר ממשכורת הפקידיהם הזוטרים, ובנוסף למשכורות השערוריתיות מעניקים לעצמם מענקים ומצנחי זהב שחיתותיים, אשר על כן, רגליי האחים לוי לא עברו בשעריהם.
