המסמך עליו חתומים עורכי-הדין,
ציון אמיר ויהושע רזניק, המוכתר בכותרת:
"בקשה להארכת מועד להגשת עתירת אסיר" ששמו של
משה קצב מתנוסס עליו, כמבקש הבקשה ועורכי- הדין רזניק ואמיר, חתומים עליו, כעורכי-דינו לכאורה של קצב, לעניין בקשה זו, כמו-גם קבלת בקשה זו לרישום בתאריך 16.5.2016 בידי מזכירות בית המשפט המחוזי, מרכז, בלוד, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, שעה שאין למי מעורכי-דין אלה, כל ייפויי-כוח, בכתב, לצורך כך, מעבר להיותה בכל הכבוד הראוי שערורייה רבתי, מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט.
ישאל השואל ויקשה, ייפויי-כוח בכתב, אין, אבל אולי
ייפויי-כוח, על-פה, יש, גם יש. מסתבר שגם ייפויי-כוח, על-פה, ממשה קצב לעורכי-דין אלה, המתיר להם להגיש בקשה זו, בשמו הוא, לבית המשפט המחוזי, מרכז, בלוד - אין! בסעיף 3 לבקשה - לאחר תיאור מליצי בדבר העובדה, כי כשל כוחו של משה קצב ואין הוא מסוגל לחוות שוב עצם ההמולה שתלווה עצם הגשת העתירה ושמיעתה בפני בית המשפט המחוזי, מרכז, בלוד - נכתבו דברים, בזו הלשון: "...
על כן כאמור, הודיע המבקש לבאי-כוחו שלא יגישו העתירה, שהיית, כאמור, מוכנה להגשה". (ההדגשה וההדגשה, בקו אחד, שלי - ח"ש).
מכאן, ברורות ועולות בפנינו העובדות הבאות, הנעלות, מעל לכל ספיק ספיקא שהוא, כדלהלן:
1. למרות שהבקשה הוגשה "בשם" משה קצב לבית המשפט,
הוגשה היא, בניגוד דעתו ושלא בהסכמתו.
2. לעו"ד ציון אמיר ויהושע רזניק, לא היה
במועד הגשה הבקשה - כל ייפוי כוח ממשה קצב להגשת הבקשה.
3. לעו"ד אמיר ורזניק, אין -
עד למועד פרסום הדברים - כל ייפוי כוח ממשה קצב להגשת הבקשה.
4. הבקשה הוגשה, משום שעו"ד רזניק ואמיר - כנטען בבקשה -
אינם שלמים עם החלטת קצב לא להגיש הבקשה.
5. עו"ד אמיר ורזניק, מקווים, בתקופת הארכה המבוקשת להגשת העתירה,
לשכנע משה קצב, להגיש העתירה.
ייאמרו וייכתבו דברים, בלשון ברורה וחד-משמעית. המסמך המוכתר בכותרת: "בקשה להארכת מועד להגשת עתירת אסיר", ניתן לכל היותר - במלוא הכבוד הראוי - לצור בו, על-פי צלוחית. הא - ותו לא! בקשה להארכת מועד להגשת עתירת אסיר, אין הוא לדעתנו אנו, בכל הכבוד הראוי כלל וכלל, מהנימוקים הבאים:
1. בקשת הארכת מועד להגשת עתירת אסיר, מגיש אסיר. בענייננו גילה האסיר, קצב, דעתו לא להגיש הבקשה.
2. בקשה יש להגיש, בשם מבקש, שנתן לבאי-כוחו, קודם לכן, ייפוי-כוח כדין. עד לרגע זה אין לעו"ד אמיר ורזניק, כל ייפויי-כוח שהוא, בכתב או על-פה, ממשה קצב להגשת בקשה זו לבית המשפט המחוזי, בלוד.
3. אין מקום לקבל הבקשה להארכת המועד, בגלל אי-השלמת עורכי-דינו של משה קצב עם אי-הגשת הבקשה, על-ידו,
שעה שהוא עצמו, אינו מעוניין בהגשת הבקשה.
4. לא פורטו בבקשת הארכת המועד, כל נימוקים, לגופה של העתירה, המסבירים מה הם סיכוייה הטובים, לכאורה, של העתירה להתקבל, כאשר די בכך, לסלק הבקשה, על הסף.
5. הבקשה הוגשה לבית המשפט המחוזי,
אך ורק בתאריך 16.5.2016, כאשר בבקשה עצמה - בסעיף 1 שבה - מודים עו"ד רזניק ואמיר, כי המועד האחרון להגשת העתירה הינו, תאריך 15.5.2016.
ציפינו, כי לאור התנהלות בלתי שגרתית ובלתי מכובדת זו בכל הכבוד הראוי תפעל הפרקליטות לסילוק בקשה זו, על הסף. מתברר ומסתבר, כי הפרקליטות גילתה "רוחב לב" על חשבון הציבור וממד הזמן הציבורי, שאינו מצוי בידיה, בשפע רב והסכימה לבקשת
פרקליטי משה קצב ולא לבקשת משה קצב, עצמו, להארכת המועד המבוקשת, עד לתאריך 19.5.2016.
אולי יתכבד ויסביר לציבור הרחב, פרקליט המדינה, עו"ד
שי ניצן, במה אדום דמו של משה קצב, מדמו של כל אסיר אחר, שבקשה דומה, שהייתה מוגשת מטעמו,
בידי פרקליטיו, שלא על-ידו ובניגוד לדעתו, הייתה מסורבת, על-ידי על פרקליטות שהיא, בכל מחוז ממחוזות השיפוט בארץ, ללא כל ספק, על המקום.
אולי יפשטו סוף-סוף - ואחת ולתמיד - משה קצב והמסייעים בידו, תחפושת "הקוזאק הנגזל" שלבש והלבישו לו, אותם "מסייעים" ויכיר בעובדה שערכאה ראשונה וערכאת ערעורים, דחו טענותיו העובדתיות והמשפטיות, כמו-גם הרשיעו אותו בדין. כך - ורק כך! - ניתן יהיה לפעול לשיקומו ולזרז מתן החנינה המבוקשת. כל הטענות על הייסורים שמתייסר משה קצב (ואין ספק שהוא מתייסר וסובל) לא באו לו, אלא בשל התנהגותו הגחמנית, בכל הכבוד הראוי, כמו-גם סירובו להודות ולהכיר באשמתו. אם ימשיך משה קצב, גם להבא בדרך זו, בה הלך הוא, עד כה, בל ילין - אם גם יוארך לו המועד להגיש עתירת האסיר - אם עתירתו זו תדחה, לגופה ותידחה אף בקשתו לחנינה, מנשיא-המדינה.
במדינת חוק אמור אסיר מורשע, שהורשע בשתי ערכאות ופסק-דינו הפך לחלוט, להכיר באשמתו ולהשלתב במסגרות השיקום בבית-הכלא בו מרצה הוא עונשו. אומנם נכון הוא הדבר, שהחוק אינו מתנה ומחייב שחרור מוקדם, בידי ועדת שחרורים, בהכרה באשמה ובהודאה במעשים, בהם הורשע האסיר, המרצה תקופת מאסר.
עם זאת, מי העושה "שבת לעצמו", כמו-גם ממשיך "לצפצף" על סדרי החברה המתוקנים ומערכות שבנתה והקימה היא, דוגמת מערכות שיקום, טרם סיום ריצוי העונש, בל יופתע אם החברה, תמנע ממנו שחרור מוקדם, אם בדרך של שחרור בידי ועדת שחרורים ואם בדרך של חנינה ואפילו -
אפילו אין שחרור בידי ועדת שחרורים, מחייב הכרה באשמה והודאה במעשים בהם הורשע האסיר, המבקש קיצור עונשו, בידי מה שקרוי, בשפת העם "ועדת שליש". מי שבז בהתנהגותו שלו, למוסדות שיקום, בדרך של הכחשה מוחלטת של אשמתו, הגם שפסק-דינו הפך לחלוט, אינו יכול לצפות ליחס יוצא דופן, מצד החברה ולהתנהגות כלפניו, לפנים משורת הדין.
