"אדוני ראש הממשלה, אפשר לדעת כמה זמן זה עוד יימשך?!" נזעקה השאלה לחלל האוויר. אי-אפשר היה לטעות בזהות השואלת. הטון הנוזף יכול להיות רק של
רינה מצליח. הימים, ימיו הראשונים של מבצע צוק איתן. ראש הממשלה
בנימין נתניהו נשא הצהרה לתקשורת, ענה על שאלות עיתונאים ועמד לצאת מן החדר. מסיבת העיתונאים הסתיימה, אך מצליח אינה יכולה להיות פחות מ-100 אחוז רינה מצליח, והיא בְּשֶלָּהּ, דורשת דין וחשבון. נתניהו, שכבר התרחק מספר צעדים מהבמה, חזר אל הפודיום. לא ברור אם החליט לכבד את השאלה או פשוט העדיף שלא לשמוע שוב את השואלת, אך בכל מקרה החליט לנצל את ההזדמנות ולספק ממד נוסף לדבריו. "רוח המפקד" אם תרצו. גם בשפת הגוף לא ניתן היה לטעות. רה"מ הניח את ידיו על מסגרת העץ באופן שבכל הקשר אחר היה נחשב נון-שלאנטי. כהרגלו, הוא השתהה מעט טרם נשיאת תשובתו, ובחיוך ממזרי וקול הבס שאין לטעות בו הפטיר בפשטות (וברוגע שעמד כמעט כהנגדה ספרותית לקוצר רוחה של מצליח): "זה ייקח עוד זמן". הצהיר, הוסיף תנודה קלה כלפי הקהל בראשו כאילו לחזק את דבריו, ויצא לעסוק בעניינים קצת יותר חשובים מאשר מסיבות עיתונאים.
בדיעבד, משקלם של הדברים היה משמעותי יותר מתשובה רגעית לשאלה מזדמנת. מאז שגובשה החשיבה הביטחונית הישראלית, הרעיון של מלחמות הכרעה קצרות היה אבן היסוד שלה. זה גם הדימוי שדבק בצה"ל - צבא בעל יכולת תמרון גבוהה שבנוי וערוך להכריע את האויב בשטחו של האחרון ובזמן קצר. למרות הדימוי, שהתיישב היטב עם הצלחות צבאיות מסחררות במבצע סיני, מלחמת ששת הימים ופעולות קומנדו נקודתיות מזהירות, רוב מערכותיה של ישראל היו מלחמות ממושכות או התמודדות כמעט שגרתית עם פידאיון, אינתיפאדות וביטחון שוטף. ובכל זאת הדימוי תפס. קודם כל השפיע הדימוי על אויבינו. כך למשל נאצר שהכריז לאחר תבוסת צבאות ערב ב-1967 כי אם לא ניתן לכבוש את ישראל, ניתן להתיש אותה ולשבור את רוחה. בכך נתן את האות למערכה ארוכה נוספת "מלחמת 1000 הימים" (מלחמת ההתשה).
אך השפעת הדימוי לא עצרה שם. ההשפעה הייתה עד כדי כך מוצלחת שהדימוי שכנע גם אותנו. והרי בפתחה של כל מערכה אנו מזכירים לעצמנו לסיים אותה מהר, משום שצה"ל והמשק הישראלי אינם בנויים למערכות ממושכות. בפועל אנו מצויים במערכה צבאית אחת ארוכה בעצימות משתנה עוד מלפני קום המדינה. אלה לא בהכרח חדשות רעות. העובדה שישראל (כמובניה: מדינה, חברה, צבא ומשק כלכלי בסדיר ובחרום) עומדת באתגר ההתשה, מהווה מכה ניצחת לכל תפיסה ערבית שפותחה נגד הישות הציונית: ההתשה הצבאית, הצומוד, "המדינה הצלבנית" ו"קורי העכביש". כך יהיה גם עם המנהרות והקסאמים. נותר לנו רק לספר את זה לאויבינו. ולא יזיק שנגלה זאת גם לעצמנו.
מובן שמערכות ארוכות (אלו שבתוך המערכה הכוללת נגד מדינת ישראל) אינן צריכות להיות ברירת המחדל. אם ניתן להשמיד את מתקני הגרעין האירני באבחה אחת, מה טוב. אם ניתן להגיע ליעדים מסוימים מול חמאס או חיזבאללה במהלך קצר, אהלן וסהלן. אך אם על-מנת להשיג יעדים מדיניים-ביטחוניים מסוימים, אין ברירה אלא לקחת "נשימה ארוכה", אז יש להבהיר לחמאס שמבחינתנו "זה ייקח זמן" עד שהיעדים יושגו. כך מכים את האויב במגרש הביתי שלו וחושפים את הבלוף: האויב אינו ערוך יותר מאיתנו למערכה מתמשכת. הוא רק מצהיר שזה כך.
גם את המעבר למערכות ממושכות יש לעשות בחוכמה ולאור שיקולי יעילות. ההתנהלות צריכה להסתמך כמה שיותר על טכנולוגיה על-מנת לפנות כוח אדם (בעיקר מילואים) ולצמצם בהוצאות, ובכך להפוך מבצע צבאי למצב שאינו שונה בהרבה מביטחון שוטף מוגבר. גם אם לעולם לא יהיה תחליף לשליטה קרקעית בשטח, בהחלט ניתן לווסת את השימוש במשאבים כך שההתמודדות, כואבת ומכבידה ככל שתהיה, תהפוך נסבלת. יש בכך גם התאמה לעידן הסייבר שבו כללי המשחק המלחמתיים ילבשו צורה שונה. אך בסופו של דבר גם את המערכה הזו יכריע הצד הסבלני, הנחוש והמאמין בצדקת דרכו.
אלמנט קריטי נוסף הוא זה הפסיכולוגי כלפי חוץ, והשלכותיו יכולות להיות מרחיקות לכת. אם האויב יודע שישראל רק מחכה לסיים את המערכה (הנקודתית או המתמשכת) ולהגיע לשלום, הוא ינסה למקסם את הישגיו ולא ימהר להגיע להסכם הפסקת אש, שלא לדבר על שלום כולל. הלחץ הרי מוטל על ישראל מידי עצמה וגלוי ברבים. אבל אם ברור לאויב שגם לנו יש סבלנות אין קץ לממש את יעדינו וחזוננו, ייאלץ לחשב מחדש את המסלול האסטרטגי של ההתשה, ודאי לאור זה שהמעמסה בהתשה תעבור כעת אליו, בתור הצד הלא טכנולוגי במשוואה.
אז אפשר להמשיך ולדון מדוע מבצע צוק איתן נמשך קרוב לחודשיים. אך כדאי לשים לב גם להיבט החיובי והמהפכני שנובע מכך. כנראה מבלי שהתכוון לכך, הניח נתניהו את התשתית לתפיסת הביטחון העדכנית של מדינת ישראל - לידיעתנו שלנו, ולידיעת אויבי ישראל.
