יהודה עמיחי - עקבות נוף הנגב הצפוני בשיריו

יהודה עמיחי נולד כלודויג פפויפר בשנת 1924 למשפחה יהודית-אורתודוכסית בגרמניה. בשנת 1936 היגרה המשפחה לפלשתינה והשתקעה בפתח תקוה. בשנת 1937 עברה המשפחה לירושלים והשתקעה בעיר. בשנת 1942 סיים יהודה עמיחי את חוק לימודיו (שקוצר בשל המלחמה) והתנדב "להגנה". עוד לפני תום השנה, התנדב עמיחי לבריגאדה ושירת שם עד תום מלחמת העולם השנייה. בשנת 1947 החליף את שמו מלודויג פפויפר ליהודה עמיחי. בקרבות מלחמת השחרור השתתף עמיחי כחייל "בחטיבת הנגב" ולחם בזירות הדרום והנגב. לאחר המלחמה, למד בסמינר בית-הכרם ובשנת 1949 התחתן ונולד בנו הראשון, רון. הוא הצטרף לחבורת "לקראת" יחד עם נתן זך, משה דור ואחרים ובהמלצתם פרסם בשנת 1955 את ספר שיריו הראשון "עכשיו ובימים האחרים" שעורר הדים רבים. על ספר זה זכה בשנת 1961 בפרס שלונסקי. באמצע שנות השישים, הקים משפחה חדשה עם חנה סוקולוב ונולדו לו שני ילדים, דוד ועמנואלה. בשנת 1982 זכה עמיחי בפרס ישראל היוקרתי לשירה. בשנת 1994 הוזמן על-ידי יצחק רבין לטכס קבלת פרס נובל לשלום וקרא שם את אחד משיריו. ספריו תורגמו ליותר מארבעים שפות וקצת משיריו הוכנסו לתוכניות הלימודים במערכת החינוך. עמיחי הפך למרצה לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים ואף הוזמן מדי פעם כמרצה אורח באוניברסיטאות ניו-יורק, ברקלי וייל. עד שנת 2000 (שנת פטירתו), יפרסם עמיחי 13 ספרי שירה, ספר סיפורים קצר, רומנים, ספרי ילדים ומחזורי טקסטים ותסכיתים. נזכיר כאן רק כמה מקבציו (שירה וסיפורת) הבולטים: עכשיו ובימים האחרים, 1955; במרחק שתי תקוות, 1959; ברוח הנוראה הזאת (סיפורים), 1961; שירים 1948-1962; שלווה גדולה: שאלות ותשובות, 1979; גם האגרוף היה פעם יד פתוחות ואצבעות, 1989; פתוח סגור פתוח 1998.

כחייל בחטיבת הנגב השתתף עמיחי בקרבות חוליקאת. במהלך מבצע "מוות לפולש" ערכה חטיבת הנגב פעולת הסחה אל עבר משלטי חוליקאת. הכוח כלל פלוגת ג'יפים ("חיות הנגב") ופלוגת חי"ר מהגדוד השביעי של הפלמ"ח בפיקוד חיים (דיקי) לקסברגר בה שירת עמיחי. על הפעולה כולה פיקד מרחוק מיכה פרי לאחר שהמג"ד וסגנו סירבו לעשות זאת מחשש כשלון. הלוחמים חצו את שדות הדורה שסביב למשלטים וספגו תוך כדי כך אש כבדה שנורתה מהצד המצרי והפילה חללים ופצעה רבים. רוב המחלקות נסוגו בהשאירן 33 פצועים והרוגים בשטח ביניהן דיקי. 21 חללים נמצאו כעבור 4 חודשים בקבר אחים. רק בשנת 2010 הונצחו שמות החללים באתר הזיכרון המרכזי בחוליקת, על גבעה 138.5. בקרב זה נשא עמיחי את דיקי הגוסס לתחנת האיסוף. בעקבות הקרב, כתב עמיחי שלושה שירים וסיפור אחד על חברו ומפקדו. בין השירים נכלל שירו הידוע: "גשם בשדה הקרב".

כתב עמיחי: "בדרך לחזית לנו בגן ילדים/ למראשותיי שמתי דובון צמר/ אל פני העייפות ירדו סביבונים/ וחצוצרות ובובות/ לא מלאכים/ רגלי בנעלים הכבדות/ הפילו מגדל קוביות צבעוניות1 שעמדו זו על זו/ כל קובייה קטנה מזו שתחתיה/ ובראשי היו זיכרונות גדולים וקטנים בערבוביה/ ועשו בו חלומות/ ומעבר לחלון היו שריפות וכן בעיני שמתחת לשמורות". מותו של מפקדו דיקי הותיר בעמיחי עצב רב ותחושת צער על חסרונו של החבר הקרוב ביותר: "נפלתי בקרב באשדוד/ במלחמת השחרור/ אמי אמרה אז, הוא בן 24/ ועכשיו היא אומרת הוא בן 24/ ומדליקה נר זיכרון./...כי נפלתי בחולות החיוורים של אשדוד" (מתוך "שלווה גדולה, שאלות ותשובות", ת"א 1980). החולות החיוורים, שגבעות חוליקאת היו חלק גאולוגי- מורפולוגי שלהם ובלילה ודאי בלטו בלובנם - היו רקע לדם האדום של הנופלים. עמיחי הנגיד אותם לחולות הזהב של תל אביב וערי החוף. אלה היו חולות בהם נהרגו חיילים צעירים והשאירו אימהות שתבעו חשבון עם עמם, עם הבורא ועם שאר בני גילם - מדוע נהרגים כל כך צעירים? רק בני 24. וממשיך עמיחי בשיר אחר: ...חברי הטוב שמת בזרועותיי ובדמו/ בחולות אשדוד. 1948.יוני/ ...הו חברי/ אדום החזה./ דיקי נפגע/ כמגדל המים ביד-מרדכי/ נפגע.חור בבטן./ הכול זרם מתוכו,/ אבל הוא נשאר כך עומד/ בנוף זכרוני/ כמגדל המים ביד-מרדכי./ ...לא רחוק משם נפל/ קצת צפונה/ ליד חוליקאת.(מתוך שירי יהודה עמיחי, ירושלים 1980). עמיחי מדמה את חברו הפצוע שנותר לעמוד (כלומר עד מותו אינו נכנע) כשם שמגדל המים החצי הרוס של יד-מרדכי התעקש לעמוד גם לאחר סדרת הקרבות המרים של המצרים על הקיבוץ.

בדצמבר 1948 ישבו המצרים "בכיס פלוג'ה" וניתקו את הנגב מהצפון. הכפרים פלוג'ה ועירק אל מנשיה היו בשליטה מצרית וכוח נוסף שלהם ישב על תל שיח' אחמד, שזוהה בזמנו בטעות כתל גת. בשלהי החודש הוטל על חטיבת אלכסנדרוני לכבוש את "הכיס" במבצע "חיסול". גשמים חזקים שירדו הפכו את קרקע הלס לעיסת בוץ טובענית והקשו על ההתקפה הישראלית. גדוד 35 היה אמור לפוצץ את הגשר שחיבר בין שני הכפרים. מטוסי הרברד של חיל-האוויר הישראלי הפציצו את הכוחות המצריים שהתבצרו בכפרים אלא שהאויב גילה התנגדות קשה, ירה אש כבדה על כוחות אלכסנדרוני וגרם להרוגים ופצועים רבים. רוב הפלוגות נסוגו לאחור לאחר קרבות מרים. 87 מההרוגים נקברו בקבר אחים לא רחוק מהתל. בצה"ל ראו בכישלון צורב זה מפלה קשה לכוחותינו. בקרב זה השתתף עמיחי (הקרב השני על התל) וכתב: "הבאתי את ילדי אל התל שבו היו לי קרבות/ לפנים/ שיבינו למעשי שעשיתי/ ויסלחו לי על מעשי שלא עשיתי./ המרחק בין רגלי הצועדות ובין ראשי/ הולך וגדל ואני הולך וקטן./ הימים ההם הולכים ממני והלאה/ וגם הזמן הזה הולך ממני/ ואני באמצע, בלעדיהם, על התל הזה עם ילדי./ רוח צהריים נושבת קלה/ אך רק מעטים נעשים ברוח הנושבת,/ מתכופפים קצת עם עשב ופרחים,/ חרציות רבות מכסות את התל/ ואפשר לומר כחרציות לרוב./ הבאתי את ילדי אל התל/ וישבנו "על גבעה וצידה"/ כמו בשיר של שמואל הנגיד/ איש תל ואיש מלחמות כמוני/ ששר שיר ערש לחייליו לפני הקרב/ אך לא דיברתי אל ליבי כמוהו/ אלא אל ילדי והיינו תחיית המתים של התל/ וגם היא זמנית כאביב הזה/ ונצחית כמוהו." תמונת החרציות על התל ליוותה את עמיחי והייתה עבורו מצבה אמיתית לחבריו שנפלו. כידוע, תל גת ואזור שוחררו רק עם פינוי "הכיס" לאחר הסכמי רודוס בפברואר 1949. כך שוחררה גת מלחץ המצרים ומההפגזות (הקיבוץ ספג כ-2000 פגזים ו-12 גלי הפצצה של מטוסים). הייתה זו הנקודה האחרונה בארץ ששוחררה וחזרה לחיי שיגרה.

על-מנת לחזק את הטענה כי עמיחי ספג את הנוף הנגבי ונתן לו ביטוי, בעיקר בשירי הזיכרון, המספד והקרב - הבאנו עוד מספר דוגמאות קטנות. מתוך שלווה גדולה (1977): נער צעירה יושבת תחת עץ אשל בנגב בשעת הצהריים/ היא מחכה למכונית/ היא לבושה/ שמלה קלה מאוד./ קצרה מדי./ היא שרה שיר מן המלחמה:/ המלחמה שכוחה בשיר/ והמתים שכוחים במלחמה./ וכד קצה האופק המישור סביב/ מכוסה אבני צור מתנוצצות בשמש/ ... לפנינו שימוש בעץ האשל האופייני ובמישורי החמדות המעניקים לשיר את תחוש המקום המרוחק והשכוח כפי שקרה לזיכרון המתים. ועוד, מהקובץ שירים 1948-1962 - מסדקים שבקיר/ מדלתות שלא סגרנו אותן היטב/ מידיים שלא שולבו/ ממרחק בין גוף לגוף שלא התקרבנו זה לזה/ מצטרף השטח הגדול המשתרע,/ המישור, המדבר/ בו תלך נפשנו ללא תקווה אחר המוות.../ גם כאן המוות והמדבר כרוכים יחדיו. בתוכנית רדיו משנת 2006 נשאל עמיחי על המדבר והנגב: "המדבר דל כך ולא ירוק. הכול חשוב כל כך. כל עץ הוא עץ אמיתי, כל מקווה מים הוא מקווה מים אמיתי". עמיחי מייחס לנגב את האמת העובדתית ואת סמלי הנוף של עץ ומים אשר במדבר הם יקום שלם. כן חש הקורא בפשטות האנושית הקיימת במדבר ביחס לאזורים גאוגרפיים אחרים. בקובץ השירים מאדם אתה ואל אדם תשוב (1985) הוא כתב שיר שהוכתר בשם - "מצפון לבאר שבע" ועוד שיר הנקרא: "בגבעות הנגב". שניהם עוסקים בזיכרון ובנוף. הנה כמה שורות מהאחרון: בגבעות האלה, זעה של אז מה הצמיחה/ ודם שלאז באילו סדקים נבלע./ ראיתי מה האופק עושה לאנשים וחייהם/ ראיתי שדה דורה שבקצהו היה מוות./ ועזובים במבנים/ ועזובים הבנים./...

בארבעה עמודים בשולי הספר, תחת הכותרת "פרידה", מספר מאיר שלו בהתרגשות על יהודה עמיחי שביקש בסוף ימיו להיפרד מנופי הארץ בתקופות השונות של חייו. הוא ביקש את סיועו של שלו על-רקע הכרות קודמת שנוצרה כתוצאה מעיסוק משותף – פרשנות מודרנית לסיפורי התנ"ך. שלו כינה את עמיחי "הפרשן הגדול" והחשיבו ככותב הגדול ביותר בעברית אחרי אלתרמן ועגנון. עמיחי ביקש את שלו שייקח אותו לשלושה טיולים החוזרים אל נוף חייו: טיול אחד למצפה מכוור במדבר יהודה, לשם הגיע עמיחי עם הפלמ"ח וביקש להיות שם בשעות אחה"צ בעת שהשמש השוקעת מאירה את הרי מואב. טיול שני לאזור גת גל-און בשפלה הדרומית, שם לחם ואיבד חברים רבים. וטיול שלישי ביקש עמיחי לערוך לעמק יזרעאל שם עבד בנעוריו בשדות קרובי משפחתו במושב שדה יעקוב. מאיר שלו הכין כסא, שמיכה ומיכלי מזון והחל להגשים את בקשתו האחרונה של המשורר. נזכיר כאן את הטיול לאזור גת וגל-און שאליו הצטרפה חנה, אשתו. המסלול שבחר שלו עבר דרך נתיב הל"ה לבית-ניר ומשם דרך השדות לכיוון גת גלאון. מדי פעם עצרו עמיחי, ביקש לצפות ולחשוב. לבסוף על לתל-צפית ושבו דרך נחל האלה חזרה לירושלים. במקום אחד נשא שליו את עמיחי החלש על הידיים ואז לחש לו עמיחי: "מאיר, עד היום הייה בינינו ידידות. בוא נחליט שמהיום זאת אהבה". מאיר הנרגש חרט משפט זה בלבו ואף השתמש בו באחד מספריו.

בכריכה האחורית של הספר החדש כתב עמוס עוז: "השפה של עמיחי היא שפה שמשלבת במפלס אחד אינטימיות, שיחת רעים, קול נמוך, שיחה בשניים לאור מנורת השינה במיטה, עם המונומנטים הגדולים – התנ"ך, סידור התפילה, המיסטיקה היהודית. וכל זאת הוא עושה בעזרת אירוניה דקה, לפעמים עוקצנית...כשאנחנו קוראים עמיחי, אנו חשים כאילו הוא כותב אצלנו במטבח, או בחדר הילדים, או בחדר המיטות, או בגינה או בסלון. ...עמיחי הוא מאותם אנשים שמזכירים לנו שתרבות ישראל לא גרה בבית הכנסת ולא גרה בקברים קדושים, אלא גרה בשפה שלנו, לדורותיה, ומבחינה זאת, עמיחי היה גם בן-בית וגם בעל-בית בתרבות העברית". הקרבות הקשים, מישורי הנגב, הידידות שנוצרה והעצב הגדול עם מות דיקי – כל אלה באו לידי ביטוי בשירים הנפלאים של עמיחי ונותרו כמצבות פיוטיות בלבנו.