שלושה שבועות נותרו עד יום ירושלים, אך מבקריה הזרים של ישראל כבר יצאו למתקפה. הללו אינם רואים לא תשועה פלאית מיד צר, לא שיבה רבתי אל לב המולדת, לא איחוד היסטורי של ירושלים, לא שחרור ולא גאולה, לא פריחה של תרבות דתית ושל יצירתיות לאומית – לא שום סיבה למסיבה. מבחינתם, זהו רק "כיבוש" מתמשך שיש לקונן עליו. ההגדרה העצמית של הפלשתינים נרמסת, נפשה של ישראל הושחתה, ושני הדברים האלה מאפילים על כל היתר.
העיתון הבריטי 'גרדיאן' החל במצווה המפוקפקת כשנתן לפני חודש את הבמה לארס שטפטפו ראשי השב"כ לשעבר
עמי איילון ו
כרמי גילון באוזני עיתונאים זרים בגלריה ברבור בירושלים, לאחר אירוע תמיכה ב'שוברים שתיקה' ובגלריה עצמה. גילון צבע את ההיסטוריה הפוליטית של ישראל בצבעים קודרים. "הכיבוש מוביל את ישראל לאסון", אמר. "המדינה הזאת קמה על ערכי הדמוקרטיה הליברלית, וכיום אנחנו מתכחשים להם לגמרי. אפשר לדבר הרבה על מה קרה לנו בחמישים השנים האחרונות, אבל ברור שהכול נמצא בצל הכיבוש. הוא שינה אותנו כחברה. הוא הפך אותנו לחברה מחוספסת".
איילון הצליח להתעלות על קודמו, וטען שישראל נעשית "רודנית יותר ויותר". הוא ציין את מהלכיהם האחרונים של שרים בממשלה לשינויי חקיקה שיפגעו בארגונים מסוגו של 'שוברים שתיקה' על-ידי הגברת הפיקוח על המימון שלהם ומניעת הרצאות של אנשיהם בבתי ספר, והוסיף כי הם "שמו להם ליעד" את בית המשפט העליון ואת חופש העיתונות.
בקיצור, כל הערכים הליברליים, המתקדמים, הדמוקרטיים, הטובים והקדושים נרמסים תחת רגלי רוח הרפאים של הכיבוש, וכל הבלה-בלה-בלה הזה. זהו נרטיב מסוכן של דה-לגיטימציה לישראל. הגרדיאן, כמובן, בלע אותו על כרעיו ועל קרבו.
בהנצחת מיתוסים בדבר אי-חוקיות ואי-מוסריות של נוכחות ישראל ביהודה ובשומרון; בהצגת מעשי צה"ל שם כאכזריים תוך גימוד הסרבנות, הטרור ומשטר-השוד בצד הפלשתיני; ובהחדרת אמונות-שווא בדבר דיקטטורה המתרקמת כביכול בחברה ובפוליטיקה בישראל – בכל אלה מאיימים המבקרים הללו של ישראל להטביע בה לעד סירחון של פגר מרקיב.
אסור להתרגל להשמצות הללו. אסור להבליג עליהן. מנהיגי ישראל ויהדות התפוצות חייבים לפעול במשנה מרץ להדיפת הדיבה, ויפה שעה אחת קודם. אחרת, הדי המסרים הזדוניים הללו יישמעו בכל עיתוני העולם בסיקור ציון היובל לששת הימים ביוני.
ישראל צריכה להכריז בקול רם וצלול כי שיבתה ליהודה ולשומרון לגיטימית ומוסרית. השליטה הביטחונית של ישראל ב"ארץ ישראל השלמה" היא מקור ליציבות אזורית, לא לעימות. היעדר השלום וההכרה ההדדית נובע מסרבנות פלשתינית, לא מקיבעון ישראלי.
אשר ל"השחתה", אנא שאלו את עצמכם ביושר: האם "הכיבוש" משחית, או שמא הנסיגות של ישראל משחיתות והורסות יותר? מה גרם ליותר סבל, מוות והרס לפלשתינים ולישראלים כאחד: ההתיישבות היהודית ביהודה, בשומרון וברצועת עזה – או הנסיגות של ישראל מחלקים של יהודה ושומרון ומהרצועה כולה, נסיגות שהובילו ליצירת מובלעות טרור פלשתיניות ולהקמת הרשות הפלשתינית המושחתת וחמאסטן הדיקטטורית?
ועוד: האם ישראל צריכה לבנות עוד קווי גבול וגדרות שהפלשתינים יכולים לחפור תחתן, לירות מעליהן, ולדכא מאחוריהן את בני עמם – או שמא מוטב שישראל תעמיד מודלים לחדשים לדו-קיום, למען עתיד טוב יותר? האם ראוי שהקהילייה הבינלאומית תוסיף להשקיע עשרות מיליארדי דולרים במשטרים פלשתינים אפלים וסמכותניים?
אשר להאשמות בדבר הידרדרות הדמוקרטיה בישראל: אלו הן תואנות מן השפה ולחוץ של גווארדיה ישנה מובסת וחמוצה, שמזה כמעט שני עשורים איננה מחזיקה עוד במוקדי הכוח. גווארדיה ישנה שאיבדה את כל אמינותה בתחום המדיני, וגם בענייני פנים כבר אי-אפשר להתייחס אליה ברצינות. מדובר, כזכור, בקבוצה שבחוסר הבנה שיווקה לדעת הקהל הישראלית את
יאסר ערפאת כשותף לשלום; ואז, בחוסר אחריות, שיווקה לנו את הנסיגה מעזה כנתיב לשלום; ועכשיו, בחוסר מציאותיות, משווקת עוד נסיגות חד-צדדיות כמזון חיוני ל"נפשה" של ישראל ול"חוסן המוסרי" שלה.
הם טעו וטועים לכל אורך הדרך. וזהו גם ערכן של ההפחדות שהם משמעיים על מצב הדמוקרטיה בישראל. נכון: מאזן הכוחות השתנה. מרכז הכובד הפוליטי נע ימינה, למחוזות שמרניים יותר, ומרכז הכובד החברתי נע אל הכיוון המסורתי. אבל נטייה שמרנית אין פירושה "רודנות".
לכל הכתבים הזרים העומדים לשקוד על כתבותיהם לרגל מלאת חמישים שנה למלחמת ששת הימים, אומַר אפוא ארבעה דברים. ראשית, מצבה הנפשי של ישראל טוב, תודה. היא הייתה ונשארה מדינה נאורה. האינסטינקטים שלה בריאים והומניים. מוסדותיה הדמוקרטיים איתנים.
שנית, "הכיבוש" אינו מרעיל את עתיד ישראל. הסכסוך הממושך עם הפלשתינים הוא אומלל ומחירו רב, אך ישראל אינה האשמה בהתמשכותו והנטל שהוא מעמיס על שכמה אינו מוחץ אותה. הסכסוך איננו מגדיר את ישראל. הוא לא צריך להיות העדשה היחידה שדרכה בוחנים את ישראל ושופטים אותה.
שלישית, המזרח התיכון אינו סובב סביב הפלשתינים וצרותיהם – ואתם מוזמנים להרגיע את המלודרמה של "חמישים שנות כיבוש". אם רצונכם לכתוב על ציון-הדרך הזה, כדאי שתאמרו משהו על חמישים שנות שגיאות אומללות של הפלשתינים בבניין-האומה שלהם, ועל שפע ההזדמנויות לשלום שהנהגתם דחתה.
ורביעית: תנו כבוד בסיסי להישגיה של ישראל, לעמידתה, למוכנותה למציאות האסטרטגית. עם קצת סבלנות – אולי עוד חמישים שנה – הכל יסתדר. ישראל תצמח ותתחזק, הערבים יבשילו ויתמתנו, ובשטח יופיעו אפשרויות חדשות ליישוב הסכסוך.
