השליחות השיפוטית של השופט אדמונד לוי

משפחת לוי היקרה, מקבלי המלגות, קהל נכבד. היום, בדרך הכה הולמת של הענקת מלגות הצטיינות, אנו מכבדים את זכרו של השופט אדמונד לוי, זכרונו לברכה. כל מי שהכיר את השופט לוי זכה להכיר דמות מיוחדת במינה. מבעד לחזות המופנמת הסתתר ידיד חם ומסור, ולי - היה הוא חבר אמת. השופט לוי לא נשא דגלים של שליחות, אף שאלה הוצמדו לו מעת לעת, למעט אחד - דגל שליחותו השיפוטית. למעלה משלושים שנה הייתה השליחות השיפוטית חלק מרכזי בזהותו של השופט לוי. הוא היה שופט בית משפט השלום ושופט בית המשפט המחוזי, ובמשך כעשור כיהן כשופט בבית המשפט העליון. השופט לוי היה משפטן חריף וחד מחשבה, ובד בבד היה אוהב אדם ומלא חמלה. הוא עמד על עקרונותיו באופן בלתי מתפשר, ונותר לא אחת בדעת מיעוט. לא רק פסיקותיו בדעת הרוב קנו להן שבת בהלכה הפסוקה, גם חווׁת-דעת המיעוט שכתב תרמו בצורה ניכרת לעיצוב המשפט הישראלי. היריעה והזמן קצרים מכדי כיוון שאוכל להתייחס לכל פסקי הדין שנתן השופט לוי. בשנה שעברה דיברתי כאן על פסק הדין בעניין עמנואל - דוגמה אחת מיני רבות לתרומתו של השופט לוי למאבק לביעור האפליה ולקידום השוויון - ואילו הפעם מבקשת אני להרחיב את הדיבור דווקא על אחת מאותן חווׁת-דעת מיעוט שכתב. פסק הדין בעניין עמותת מחויבות¹ היה מאבני הראשה של פיתוח הזכויות החברתיות בישראל, ובפרט שיחק תפקיד מרכזי בפיתוחן בגדרי הזכות החוקתית לכבוד האדם. באותה פרשה נדונה שאלת חוקתיותם של תיקונים לחוק הבטחת הכנסה,² אשר בין היתר צמצמו את היקף הגמלאות המוקנות מכוחו. כן בוטלו הטבות מסוימות למקבלי גמלת הבטחת הכנסה (כגון, הנחה בשיעורי הארנונה ופטור מאגרת טלוויזיה). טענת העותרים באותו מקרה הייתה כי תיקונים אלה פוגעים פגיעה מידתית בזכות החוקתית לכבוד האדם,³ ועל כן אינם חוקתיים. טענה זו נדחתה בפסק הדין ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט לוי. דעת הרוב⁴ קבעה כי, ככלל, הזכות החוקתית לכבוד האדם משתרעת גם על היבטים מסוימים של זכויות חברתיות וכי "זכותו של אדם לכבוד היא גם הזכות לכך שיהיו לו תנאי חיים המאפשרים קיום שבו יממש את חרותו כבן אנוש".⁵ עם זאת, נקבע, אין לקרוא לתוך כבוד האדם את כל הזכויות כולן, ו"אין לומר שחוקי היסוד (...) מעניקים הגנה מלאה ושלמה לזכויות החברתיות".⁶⁵ בגדרי הזכות לכבוד האדם - כך קבעה דעת הרוב - בא רק היבט הקיום החומרי הנדרש לצורך מימושו של כבוד האדם. ברבות הימים דבק בזכות הבת שהוכרה באותו עניין השם "הזכות למינימום קיום אנושי בכבוד". זוהי זכותו של אדם כי יובטח לו - על-ידי המדינה - מינימום של אמצעים חומריים שיאפשרו לו להתקיים בחברה שבה הוא חי. זוהי רשת מגן שנועדה למנוע מחסור חומרי קיומי, הכוללת, למשל, מזון, לבוש, קורת גג ותנאי תברואה מינימליים. על סמך קביעה כללית זו נקבע כי באותו עניין לא הונחה תשתית עובדתית ראויה כדי להוכיח שעצם ההפחתה בקצבאות הבטחת הכנסה פוגעת בכבוד האדם.⁷ לעמדה זו לא הצטרף השופט לוי. דעתו - לפיה יש בתיקונים משום פגיעה לא מידתית בכבוד האדם - נותרה במיעוט. בבסיס גישתו עמדה התפיסה כי על הזכות לקיום אנושי בכבוד להיות בעלת היקף רחב הרבה יותר. לשיטתו, הזכות כוללת סיפוק צריכים חיוניים, כגון קורת גג ומזון, אך אינה מוגבלת לכך. "מטרתה אינה אך להבטיח את האדם ממחסור קיומי בלתי נסבל",⁸ אלא לאפשר לאדם לחיות חיים מלאים ובעלי ערך במסגרת החברה. "על תנאי מחייתו של אדם", כתב השופט לוי, "לאפשר לו תפקוד חברתי סביר בחברה שבה הוא חי. ביסוד גישה זו מונחת התפיסה כי האדם אינו עומד לעצמו כפרט בודד. האדם הוא חלק מחברה (...). זכויות האדם הן אפוא זכויותיו בחברה מאורגנת; הן עוסקת בפרט וביחסיו עם זולתו (...). מכאן שכבוד האדם כבודו כחלק מחברה ולא כמי שחי על אי-בודד".⁹ מכאן, מסקנתו כי הקיצוץ בגמלאות הבטחת הכנסה פוגעות בכבוד האדם, ובלשונו: "האם אכן ניתן לומר בנימה נחרצת כי תנאי מחיה שמאפשרים אך קיום נעדר מטרות, שאינו מחזיק כל פוטנציאל לשגשוג אנושי, אינם פוגעים בזכותו החוקתית של האדם לכבוד? הכיצד זה נוכל לקבוע כי תנאי מחיה שאינם מקיימים ולו מידה מינימלית של יחס לרמת החיים המקובלת בחברה, או אשר מונעים מהאדם הזדמנות, ולו בסיסית, לפתח את עצמו, להגדיר את מטרותיו ושאיפותיו ולפעול להשגתן, אינם פוגעים בזכותו החוקתית לכבוד? האומנם האדם שתנאי מחייתו אינם מאפשרים לו מידה מינימלית של השתתפות אזרחית, ושמונעים מבעדו מלהתערות בחברה הסובבת אותו ומלהשפיע על הנעשה בה הוא האדם שאותו אנו משווים לנגד עינינו בדברנו בכבודו? אמת תיאמר, קשתה עליי הקביעה ההחלטית כי אדם המוגן אך מפני 'מחסור בלתי-נסבל' אינו נפגע בזכותו החוקתית לכבוד, קשתה במאוד. על חייו של אנוש להחזיק תוחלת וערך.

עליהם לאצור הבטחה כלשהי לעתיד נראה לעין.

קיום מונוטוני ונעדר מטרות אינו יכול להיחזות בעיניי כ'קיום בכבוד'".¹⁰ את דבריו חתם השופט לוי בהתייחסות לטיעון שהעלו המשיבים באותו עניין, לפי קיצוצן של גמלאות הבטחת הכנסה היה נחוץ משום שנוצרו בעטיין "מלכודות עוני". במונח זה, ביקשו המשיבים לתאר מצב בו מקבל גמלה בוחר להישאר במערכת הגמלאות ונמנע מהשתלבות בשוק העבודה. עמדתו של השופט לוי ביחס לטיעון זה הייתה חדה וברורה: "'מלכודות עוני' אינן נוצרות אך בעטיין של גמלאות המשמשות בהבטחת הכנסה. גישה זו טועה ומטעה. 'מלכודות עוני' נוצרות גם - אולי אף בעיקר - מפעולתם המשולבת של גורמים רבים אחרים: 'מלכודות עוני' נוצרות מקום שאין לכול גישה שווה לחינוך ולהשכלה גבוהה; 'מלכודות עוני' נוצרות מקום שאין לכול גישה שווה לתשתיות בסיסיות; 'מלכודות עוני' נוצרות מקום שאין נאכפים חוקי המגן בעבודה, שלא נשמר חופש ההתאגדות של העובדים ושנורמות העסקה פסולות ובלתי חוקיות הופכות חיזיון נפרץ ומקובל; 'מלכודות עוני' נוצרות מקום שנקוטה אפליה בין בני אדם על יסוד טעמים בלתי ענייניים, המלבה תחושות של ניכור וקיפוח".¹¹ "המשיבים לא טענו בפנינו", הבהיר השופט לוי, "ממילא אף לא הוכיחו - כי ניסו את כוחם באמצעים אחרים בתחומים הנזכרים למניעת 'מלכודות עוני' קודם שהחליטו על פגיעה בהכנסתם היחידה של כמה מן הקבוצות החברתיות החלשות ביותר בישראל".¹² פסק דינו של השופט לוי בעניין עמותת מחויבות, על-אף שנותר בדעת מיעוט, תרם תרומה משמעותית לעיצוב המשפט הישראלי. הדיו נשמעים עד היום בפסיקה וזוכים להתייחסות נרחבת בספרות המשפטית.¹³ ואין זו אלא דוגמה אחת. בהענקת מלגות ההצטיינות היום מפעמת רוחו של השופט לוי, רוח של הגשמת חזונם של מקימי המדינה "אשר הרהיבו עוז לשוות בנפשם מקום שמתקיים בו שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור";¹⁴ רוח האוצרת הבטחה לעתיד שוויוני וצודק יותר, מתוך אמונה בערכו ובייחודו של כל בן אנוש.