בשבוע החולף יצא השמאל במתקפה: "
חופש הביטוי בסכנה", הכריזו דובריו בפעם המיליון. ומדוע? ובכן הקוד האתי לאוניברסיטאות הוא שגרם. לשמחתי, מצאתי הרבה אנשים, שקיבלו הצהרה זו בקימוט מצח. "שוב ושוב משמיעים את הטענה החבוטה הזו", אמרו לי, "היכן בדיוק מסכנים את חופש הביטוי? בתקשורת? באקדמיה? בצבא? בכנסת? ואולי בעצם הימין הוא זה הסובל מהשתקה, מקיצוצים מתמידים בזכותו להתבטא"?
אפשר להביא כדוגמה את מאבקה של שרת התרבות ליתר שוויון ביחס אל התרבות הישראלית על כל גווניה, ובסלידה ממימון הופעות בתחום התיאטרון, השוללות את קיומה של מדינת ישראל, או שיש בהן ביטויים אנטישמיים. המאמץ הוא לכפות את חופש השיסוי על חופש הביטוי. ומכך נגזרת גם מידת הסבלנות והסובלנות כלפיה.
ביוני 2015 הורתה השרה להקפיא את תמיכת משרדה בתיאטרון בערבית אל-מידאן. התיאטרון הפיק הצגה מאת ובבימוי בשאר מורקוס, בהשראת כתבי ואליד דקה, שהורשע במעורבות בחטיפה וברצח החייל משה תמם, האם החלטת השרה היא מגבלה על חופש הביטוי או על חופש השיסוי? והנה נזעקות המשנות ליועמ"ש, עורכות הדין אורית קורן ו
דינה זילבר, ומודיעות לשרה לה כי אינה רשאית להתערב בתכנים של הצגות העולות במוסדות התרבות השונים. מהלך שכזה, כך הובהר לה, עשוי לפגוע בחופש הביטוי... כלומר, השרה כבר מקבלת מראש, צו השתקה, עוד שלפני שהמשפטניות המלומדות קראו את החומר, כל חומר...
באחרונה פרשה השרה רגב מטקס פרסי אקו"ם שבמרכזו הופעתה של מירה עוואד, ששרה יצירה של
מחמוד דרוויש, משורר ערבי, ציפור שיר ידועה ("אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב, בְּשָׂרוֹ שֶל הַכּוֹבֵשׁ יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל") "ההחלטה לבצע שיר של מחמוד דרוויש אינה אמנותית, אלא פוליטית", אמרה רגב. האם ביצוע השיר אינו מהווה אימוץ חופש השיסוי?
בלתי דמוקרטית
באחרונה התפטר מנכ"ל פסטיבל עכו, אבי גיבסון, עקב החלטת ועדת ההיגוי של הפסטיבל, לפסול פעמיים את ההצגה "אסירי הכיבוש", העוסקת במכתבים ובסיפורים של אסירים פלשתינים, עם דם על הידיים, על ה'עוול הכבד' הנעשה להם כידוע. החלטה זו עוררה תרעומת בקרב חלק מארגוני היוצרים. איגוד במאי התיאטרון (בת"י), ארגון היוצרים העצמאיים בתיאטרון (אי"ב) וארגון השחקנים בישראל (שח"ם), הודיעו כי הם מגבים את החלטתם של גיבסון ושל יוצרי התחרות לפרוש מהאירוע ומגנים את התנהלות עיריית עכו, שאותה כינו "פוגענית ובלתי דמוקרטית". האם זו מגבלה על חופש הביטוי או על חופש השיסוי?
השבוע סיפרה עתונאית ומגישה מוערכת, יפעת ארליך, שכתבה ספר על דפנה מאיר ז"ל (נרצחה כזכור בפיגוע בעתניאל לעיני ילדיה), כי בצה"ל ביטלו אירוע לזכרה של מאיר, אליו זומנה להרצות, כאשר ההנמקות וההסברים לביטול המוזר, הם בתחום הטכני בלבד (לא הספקנו ללמוד את הנושא, לא הספקנו לתאם וכו'), את הביטול התמוה מלווה חשש כבד לסוג של צנזורה המוטלת בצה"ל על אירועים דומים. גם האיסור על שימוש במושגים כמו "שחרור" ירושלים, "יהודה ושומרון" (במקומם נדרש השימוש בביטוי: השטחים המוחזקים), מעוררים דאגה עמוקה. האם אין כאן מגבלות על חופש הביטוי? ודווקא בצה"ל?
ואיך אפשר בלי הקוד האתי החדש לאוניברסיטאות, שכתב פרופ' אסא כשר?
הפאשיזם לא בא. הוא גם לא מטלפן...
בימין התקבל הקוד בברכה. בשמאל וגם במרכז הפוליטי, כועסים על השר בנט שיזם את כתיבת הקוד. ואילו בימין מצטברים הזעם והכעס על התבטאויות שונות של מרצים באקדמיה, כבר תקופה ארוכה, שרובם בצד השמאלי של המפה הפוליטית, נגד הימין ועמדותיו. החל בהאשמות בפאשיזם, וכלה במחאות על פגיעה בחופש הביטוי...
פרופסור
זאב שטרנהל החל להטיח, מלשון טיח, האשמות בפאשיזם. הוא "חופר" את המנטרה הזאת אל תוך מוחותינו, כבר 40 שנה. בארץ וגם בחו"ל. הוא לא מפסיק, אפילו לא כדי לקחת אוויר.... אולם, מה לעשות, הפאשיזם לא בא, הוא גם לא מטלפן... נהפוך הוא. חופש הביטוי הפך לרחב יותר במרחב הציבורי שלנו. זכויות המיעוטים התרחבו ולא נפגעו. בית המשפט העליון התחזק מאד, אולי יותר מדי. התקשורת, גם הציבורית, הפכה לנשכנית הרבה יותר. אולי יותר מדי. בו בזמן, חלקים באקדמיה מחקו כל גבול בין תוכן אקדמי לתעמולה ארס אנטי-ישראלית. וראה זה פלא, למרות הפאשיזם, שערה משערות ראשו של איש אקדמיה שמטיף לחרם נגד ישראל לא נפגעה. זה פאשיזם? שטרנהל טעה, בגדול. כאמור הוא ממשיך במלאכה בזויה זו גם בחו"ל, הניצחון שלו טמון בהצלחתו לצרף עוד רבים ללהקתו. מזלה של ישראל הוא שלהקתו נובחת אבל השיירה עוברת.
האקדמיה שגתה, במאמציה הבלתי נלאים, ליצור זיקה בין האשמותיה על התנכלות לחופש הביטוי ופאשיזם הזוי ומצוץ מן האצבע, לבין הטמעת האשמות אלו בחומר הנלמד באוניברסיטאות. בן דרור ימיני, פובליציסט, שהח"מ מעריך מאד, מספר כי באוניברסיטת תל אביב, בסדנה של אחד הפרופסורים, שמזוהה עם הרשימה הערבית המשותפת, הפועלת בשת"פ עם ארגוני שמאל קיצוני, כללה עבודה מעשית, להוצאת ספר בשיתוף עם הארגונים. הסטודנטים זכו בתמורה, למלגה צנועה במימונם. האם לא נחצו בפרשה זו כל הגבולות הסבירים?
