כמה מעט הקהל הישראלי יודע על סיפורה של מחתרת "לח"י", ועל חלקה בהקמת המדינה - תעיד ההצגה מקודשת, שמעלה תיאטרון האינקובטור הירושלמי גם בתל אביב, במוזאון ע"ש יאיר, אברהם שטרן. שעל שמו כינו הבריטים את הלח"י בשם "כנופית שטרן". הנועזות של חברי המחתרת, וביניהן גם הנשים, כולל של גאולה כהן, אמו של השר צחי הנגבי, ידועה עוד פחות. השחקנית אילה שיפטן הגתה את הרעיון שיזמה ענבר שלם, מנהלת בית שטרן, ועשתה את כל שנדרש כדי שירקום עור וגידים. היא בחרה בבימאי המשובח אלירן כספי, (בימאי "קילר ג'ו" שרצה כבר כבר כמה שנים וכן "באג", המצוינות), וכן בחרה בתיאטרון האינקובטור כמפיק, ובמורן רוזנבלט (זוכת פרס אופיר למשחקה ב"חתונה של נייר")שכתבה את המחזה בסיועו של אלירן כספי. התוצאה של הבימוי הכה מגובש ומעולה, יצרה משחק פנומנלי עד וירטואוזי של השחקנית הג'ינג'ית רבת היכולות. הגיוון ביכולותיה הוא שהעניק למעברים שלה בין דמות לדמות להיות כה משכנעים, קלים להכלה של הצופים, ממש ללא שום בעיה. ההצגה נפתחת כשהיא האסירה של הבריטים, שנתפסה, נכלאה ונחקרת ע"י חוקר בריטי. הלז מנסה בכל לשון ובאיומים שתנפיק אינפורמציה על חבריה במחתרת. אך גם האיום הנורא ביותר - שלא תזכה לראות את בנה התינוק שרק ילדה - לא עובד עליה, והיא חושקת את שפתיה ועומדת בשתיקתה. כל בקשותיה לראות את בנה - נופלות על קיר אטום. איילה שיפטן בהצגה היא גם שרה חברת המחתרת צנומת הגוף אך הנחושה כעשת, גם הקצין הבריטי הודות לשליטה האותנטית שלה באנגלית, ובתאורי הפלאש בק שלה בהם היא חוזרת ומחייה בתיאוריה כיצד עזבה את בית הוריה ועלתה בגיל 16 לארץ, למדה בגימנסיה, ובגיל 17 התגיסה ללח"י, בחרה בשם המחתרת שלה - שרה; כיצד התאהבה במפקד שלה; על גלגולי הרומן, החיזור אחריה של חברה לנשק יונתן - בעוד היא נשארת נאמנה לרגשות אהבתה למפקד; על ההתלבטויות שלו ושלה לשמור מרחק בגלל טוהר המידות, כיצד בכל זאת נישאו, וכל מה שקרה בהמשך, שזה דרמה מסעירה. כשרונה של איילה שיפטן פורץ מעבר לגבולות המשחק הרגיל המוצג על הבמות. הצגת יחיד היא בדרך כלל מוקש, שמפיל שחקנים רבים. אך להצליח בהצגת יחיד כשם שעושה זאת שיפטן - זה נדיר ביותר. מה גם, שפרטים שלא נודעו והיו עלומים לרוב הקהל - עולים כאן הודות למחקר המעמיק שעשו מורן רוזנבלט ואלירן כספי, שחיברו אירועים אמיתיים מחיי כמה גיבורות לח"י, לשם יצירת דמות הגיבורה במחזה "מקודשת". המילה מקודשת מצויה בדרך כלל בטקס החופה."הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל". ואילו בהצגה - הנערה האמיצה מקדשת את כל כולה, למען הקמת מדינה עברית לעם בארצו, ארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי ופיגועי הרצח של הערבים. עד כדי כך - שהעדיפה להשתתף בפעולות של ממש, תוך סכנת נפש, סכנה להילכד. מה שאכן קרה. ההצגה מלאה באירועים שניתנים בתמציתיות - כך שאינם מעייפים את הצופה, אלא להפך - סוחפים אותו עד שכמעט אינו יכול לפוש לנשום אפילו לרגע קל. ומכאן מובן מדוע המחזה כה נוגע ללב כל צופה: הוא אינו בבחינת סקירה היסטורית. להפך. דווקא משום שהוא מתמקד בנבכי נפשה של הצעירה האמיצה והייחודית, בכל מה שעברה, עד כי ברגע החתונה היא נשברת וזועקת היכן אבא ואמא? גם כשהיא יודעת שאולי הושמדו בשואה. דווקא משום כך הוא קולח וזורם וסוחף את הצופים, שכמו עברו עמו לקפסולת הזמן ההוא. דמותה של הנערה זוהרת באור נגוהות מעוצמת המחשתה את הדמות. יכולותיה מתאימות להפליא לגילום נורה או הדה גאבלר במחזות איבסן. מחזה בעוצמה כזו של דרמה, שנוגעת ברגעים כה קריטיים טרום הקת המדינה, כשקיומינו כאן היה על סף היאוש - דווקא עמידתה של הגיבורה (והיא לא הייתה היחידה, אלא מהווה כאן סמל לרבים וטובים) היא שעושה את המחזה ראוי ורצוי שיוצג בפני מה שיותר ישראלים, ועוד יותר מזה - לפני נוער וצעירים שחפים מכל ידע למה שקרה אז. בימינו, הצעירים בפרט, מקבלים את המדינה כדבר מובן מאליו. כאילו הייתה קיימת מקדמת דנא. הם אינם יודעים על אילו כרעי תרנגולת עמד קיומה העתידי אז. ואיזו עזות רוח, הקרבה ואומץ נדרשו כדי להצליח במימוש המטרה. כיום - כל שמעניין אותם זה רק הנושא הכספי. הרדיפה אחר הכסף מומחשת יפה גם בסדרה המרתקת "בעבור הכסף" שמשודרת בערוץ הלווין, ומומלץ מאוד לראות כיצד התאווה לכסף משחיתה את האדם באשר הוא. לא רק כאן. גם שם. מכאן מובנת ההמלצה למשרד התרבות שירים את הכפפה, ויעשה למען העלאת ההצגה "מקודשת" של תיאטרון האינקובטור הירושלמי בכל רחבי הארץ ומחוזותיה. גם החברים באריאל מחכים לה.

כל השבחים ליוצרים והשחקנית, ולוואי וירבו כמותם.