היכן מועצת העיתונות

עמוס רגב הוא עיתונאי, הוא היה עורך העיתון ישראל-היום, העיתון ישראל היום חבר במועצת העיתונות, אשר בראשה עוומדת שופטת לשעבר בבית המשפט העליון. עמוס רגב היה עד לפני כמה חודשים חבר במועצת העיתונות וחבר נשיאותה. עיתונאי אחר, רביב דרוקר ביקש לקבל תרשימי (מועדים) שיחות של ראש הממשלה עם רגב, על-מנת להצליבם עם אירועים שפורסמו ברבים או אירועים שידועים לו. תקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע "ב. הבטיחו עיתון או עיתונאי למקור שהידיעה שמסר או הדעה שהביע לא יפורסמו, לא יימסרו אלא לפרסום אף אם יש בהם ענין לציבור". ומכאן שרגב ממלא את חובתו האתית כי אין כל ספק, אפילו הקטן שבקטנים, שבשיחות חבריות בין ראש ממשלה לחברו הטוב שהוא גם עורך עיתון, מעביר ראש לחברו מידע פוליטי בין שהוא לפרסום ובין שאינו לפרסום. עניין ציטרין, המפרט את המבחנים לאפשרויות של הפרת החיסיון לצרכים חברתיים שונים בכלל לא עלה בפסק הדין. במחי יד מחקו השופטים ב-X גדול את טענת החיסיון של חבר נשיאות מועצת העיתונות וכך קבע בית המשפט: חיסיון עיתונאי - כזכור, מטעמם של אדלסון ורגב נטען שאין למסור את המידע בשל כך שמדובר במידע המוגן בחיסיון עיתונאי, ש"גילויו עלול לחשוף זהותו של מקור". לטענתם, נתוני תקשורת של עיתונאי עם מקור פוטנציאלי הם הגרעין של החיסיון העיתונאי. טענה זו מעוררת תמיהה, שכן מעבר לבעייתיות הטענה לגופה היא גם אינה מתיישבת כלל ועיקר עם טענתם המרכזית של המשיבים כולם, לפיה מדובר בשיחות פרטיות בין חברים שאינן עוסקות כלל בעיתון. ואכן, בהתייחסו לטענה זו קבע בית משפט קמא בין היתר: "... המעט שאומר בשאלה זו הוא, שהמתנגדים מנועים מלטעון לקיומו של חיסיון עיתונאי שעה שעמדו על כך שבינם לבין ראש הממשלה קיימת מערכת יחסים חברית, פרטית ואישית שהמידע המבוקש אודותיה חוסה בצל הגנת הפרטיות" (פסקה 18). אוסיף, מעבר לנדרש, כי חיסיון עיתונאי חל ככלל על מידע המצוי בידי עיתונאי ולא על מידע המצוי בידי הרשות, וכי בעל החיסיון הינו המקור ולא העיתונאי. בענייננו, נוכח טענת אדלסון ורגב כי שיחותיהם עם ראש הממשלה לא היו בכובעם כאנשי העיתון אלא כחברים משכבר הימים ובעניינים שאינם נוגעים לעיתון, לא ברור כלל מיהו העיתונאי ומיהו המקור, ומהו המידע הנהנה מחיסיון עיתונאי. לא למותר להוסיף כי הטענה לחיסיון עיתונאי לא הועלתה על-ידי ראש הממשלה וגם לא נתמכה על ידו בטיעון מטעמו בכתב או בעל פה". כך ולא אחרת. אז האם טענת החברות סותרת את טענת החיסיון? האם שופט אשר הוא ודאי חבר של אשתו, ואין לקשר ביניהם כל שייכות לעבודה, לא מספר לה מה עבר עליו היום, ובאיזה נושאים הוא התחבט, ואיזה ספקות אוכלים אותו ומדירים שינה מעיניו? אז האם האישה היקרה מורשית להעביר את כל המידע הזה לדרוקר על-מנת ששיפרסם אותו בעיתון שלו כי הקשר בין השופט לאשתו הוא חברי? איפה נבראה השטות הזו? זכות הציבור לדעת עלק? מה קרה לנו? החלקנו על כל השכל? ואם דרוקר הלה יעתור לבית משפט על-מנת לחייב את אשת השופט למסור לו את מועדי השיחות, על-מנת להשקיע קצת מאמץ ולהבין גם את תכנן, ואותו שופט יתנגד, האם לא יקומו מייד כל השופטים ויגנו עלי השופט בחירוף נפש? הם יאמרו, ויצדקו, כי משהו עולה כאן עם טנקים על בית המשפט, ולא רק עם בולדוזרים. אז זהו, כי אצל העיתונאים, ובמקרה של חבר הנשיאות עד לאחרונה רגב, מועצת ההעיתונות שותקת. כי כנראה כאשר מדובר בנתנייהו ובחבריו, חיסיון עיתונאי שקול לשלג דאשתקד. ושלא נשכח, מועצת העיתונות יודעת איך להתערב בהליכים משפטיים שהיא לא צד פורמלי בהם. היא התערבה כבר בהליכים. אבל כנראה שבמקרה של הגנה על אתיקה עיתונאית מול מרפק קטן לנתנייו המרפק גובר. ואז כאשר אנו אומרים להם, לחבורת שלטון החוק, שכל הסיפור הזה נראה מאוד גרוע, נראה כשלטון של המיעוט על הרוב, כהתאגדות מקוממת ודוחה של מדורת השבט נגד תקנת הציבור, הם מגלגלים עיניים לשמיים, עם מנטרות שחוקות של "ימין קיצוני" ו"נוער גבעות". בושה, פשוט בושה.